אוי לא, אני מרגישה את זה חוזר.
את ההרגשה של להיות לבד, להתבודד.
היא חוזרת אליי בגדול, לא רוצה אותה!
לכי! החוצה! תעלמי!
אני רוצה חיי חברה! אחרי שעבדתי כל כך קשה זה מגיע לי!
שנתיים של עבודה, 8 שנים של סבל.
אני מרגישה אותה מתגנבת לתוכי, עכשיו שאין לי יותר עזרה היא תשתלט עלי לבטח.
אני פתאום מעדיפה להיות לבד, מאשר להיות עם עוד אנשים.
נכון אני עדיין מדברת איתם, אבל זה כנגד רצוני.
דיי למה אני חייבת להיות כזאת? אחת שרוצה להרוס הכל עד שזה עובד.
סוף סוף יש לי חיי חברה נורמלים, סוף סוף אני לא המתבודדת, סוף סוף אני לא בוחרת לשבת לבד בשיעור.
טוב לי, כולם יכולים להעיד על זה, אפילו הלימודים שלי עלו מבחינה משמעותית כי אני שמחה.
אני ילדה טובה יותר מבכל בחינה, טוב מרוב הבחינות.
אבל למה זה צריך להיפסק עכשיו??
אני צריכה להילחם נגד האישיות שלי על מנת לא לשקוע שוב.
וזה קרב שקשה לנצח בו, אחרי הכל אי אפשר להילחם נגד עצמך.
אז למה זה מגיע לי? לא הייתי טובה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: