N-G

"וואו אבא צדק, הכישרון שלי הוא באמת יוצא דופן" אני זוכרת שכאשר הוא היה לוקח אותי ליער ומלמד אותי את הכישופים הבסיסים ביותר לו לא היו תוצאות לוואי כמו שלי.

האוזניים נטו אחורה בעצבנות, משיהוא התקרב.

הסתכלתי ימין ושמאל ועצרתי את תנועת היד המחזיקה את הכישוף ורצתי להתחבא על העץ.

טיפסתי בקלות על העץ, הסתתרתי על החלק הגובה ביותר של העץ והסתכלתי על מי שבא.

מבין השיחים יצא מעין חצי אורק מכוער, הוא התנדנד קצת, הוא ניראה כמחפש דבר מה.

הוא הסתכל סביבו, והרים את האבן הגדולה שישבתי עליה, אני יכולה רק לחלום להרים דבר כזה כבד.

בידו היה נבוט קוצני,ואז הבנתי שהוא מחפש מכשפים כמוני כדי לעצור אותם.

"נו מצאת משהו?" נישאל מחוץ לטווח הראייה שלי, הקול שדיבר היה כבד ומפחיד.

"לא" הוא הפיל את האבן הענקית על האדמה ופנה לעבר הכיוון שממנו בא הקול.

כרגע יצא מהשיחים עוד חצי אורק מכוער יותר מהשני, הוא לבש גם כמו הראשון מעין בגד מוזר שעשוי היה מעור של פרות, אך צבעו היה חום.

"אמרתי לך שאין פה כלום, סתם שמעת משהו" החצי אורק השני הכה את הראשון בראש, לא ניראה שהוא הרגיש משהו.

"טוב, אז טעיתי, קורה לא? הרי אני-" הוא עצר לרגע, הסתכל לכיוון העץ שלי והשתיק את החצי אורק השני.

"מה? מה קרה?" לחש החצי אורק השני.

הראשון נעץ בחברו עיניים זועמות, מסמן לו להיות בשקט בזמן שהוא התקרב אליי.

הבנתי מהר שהוא עומד לגלות אותי ונכנסתי לפאניקה, אסור לי שהם ימצאו אותי! אסור, אסור!

שמתי את הראש שלי בין הידיים והתחלתי להיזכר בכישוף שיכול לעזור לי.

"אני רואה שם משהו בין העצים" אמר חצי האורק, צעדים כבדים באו לעברי, שני זוגות של רגליים.

"סנופס!" צעקתי, הרמתי את היד שלי בגובה הכתף שלי והפכתי אותה לאגרוף.

מהר יצאתי בין הענפים של העץ, וראיתי את שני היצורים שוכבים על האדמה, ישנים.

ירדתי מהעץ ובחנתי את מה שעוללתי, שמתי את הידיים שלי על המותניים וחיוך עלה על פני.

"כשפי השינה האלו עוד אובדים, מי היה מנחש?". צחקקתי.

"אני הייתי, הכישוף הזה עדיין עובד אפילו אחרי מאה שנה" שמעתי קול מאחורי.

קפאתי במקומי, האם אעז להסתכל אחורה? כן אני חייבת.

הסתובבתי לאט ומאחורי היה בן מחצית, לבוש בבגד עור שחום עם כובע על הראש.

"מה אתה רוצה?" הרמתי את היד שלי באוויר, מוכנה לכשף בשנית כישוף שינה.

"תירגעי, אני לא באתי לפגוע בך, אני לא עובד אצל שליט הארץ" הוא הרים את ידיו בסימן של כניעה, לא הורדתי את שלי " בני המחצית ידועים בתור ניצול הזדמנויות" אמר לי תמיד אבא שלי, מי יודע על איזה הזדמנויות הוא דיבר.

הוא גלגל את עיניו, התקרב בצעד אחד לעברי,הלכתי לאחור בשני צעדים, עדיין עם היד שלי מורמת.

"איך אני אמורה לדעת שאתה לא משקר ושאתה בעצם כן עובד אצל שליט הארץ?" אם היו לי קמטים הם כבר היו מתעמקים מהמבט הכועס שהיה על הפרצוף שלי, לא הייתי מוכנה להיתפס על היום הראשון שלי בתור חופשייה, בעיקר מכיוון שהכישוף הכי רציני שעשיתי היום הוא להרים כמה אבנים ולהרדים שני יצורים.

"אם הייתי עובד בשביל שליט הארץ הייתי בחצי הדרך לשם, נכון?" עיניו הצטמצמו ברשעות, הוא שילב את ידיו מאחורי גבו.

"יכול להיות, אז מה אתה רוצה ממני בן מחצית?" הורדתי את ידי, אך נשארתי בכוננות, אם הוא מסתיר על עצמו נשק כל שהוא, כדאי לי להיות מוכנה.

חיוך מרושע עלה על פניו.

"למה תמיד צריך לחשוד? בתור אלפית את אמורה להיות נחמדה לא?" הוא הרכין מעט את ראשו אך עדיין הסתכל עליי.

"מה-אתה-רוצה?" סיננתי דרך שיניי, אמרתי זאת לאט, מנסה לא להתעצבן מבן המחצית, אני לא אוהבת שמשחקים איתי.

הוא הרים את ראשו והסתכל עליי לרגע, הוא גלגל את עיניו ונאנח.

"אוקי, אוקי" הוא הנמיך את כפות ידיו בתנועה מרגיעה "אני ראיתי שיש לך יכולות כשפים ורציתי להציע לך משהו" הוא עצר, מחכה כנראה שאגיב, מאחר שזה לא קרה הוא המשיך "אני יוצא למסע, ומטרתו היא להוריד משלטון את שליט הארץ" בשלב זה עיניי נפערו כלא מאמינה, זה הרי ידוע שזה ביליתי אפשרי להוריד אותו מהשלטון, הוא בן אנוש, הגזע החזק ביותר.

"אני יודע שזה משוגע, אבל אני מחפש כל מיני גזעים שיעזרו לי ואני מאמין שנצליח להוריד אותו מהשלטון!" הוא נשמע מאוד משכנע, למעשה כמעט האמנתי לו אבל אז שמתי לב לחיוך מהיר ולא מתוכנן של משהו זדוני.

"אני לא יודעת" שילבתי את ידי, נשענתי לאחור והנהנתי לשלילה.

הוא ניראה לא מרוצה, הוא רק בהה בי בזמן שמחשבותיו ניסו לחשוב על מה עליו לעשות.

"את יודעת" אמר ועקף אותי ככה שלא ראיתי אותו, נשארתי עם ידיים משולבות.

"אני תמיד יכול להסגיר אותך" קולו היה ערמומי.

הלסת שלי התהדקה, הוא מנסה להכריח אותי להצטרף אליו.

"ומה יצא לך מזה?" שאלתי, פניתי לכיוונו וראיתי שהוא כבר עם הפנים מורמות למעלה, לתוך עיניי.

"אם תסגיר אותי אני לא אוכל לעזור לך, ותצטרך לחפש משהוא אחר" עכשיו אני הייתי זאת עם הקול הערמומי.

"אני גם יותר חזקה ממך" המשכתי, בתגובה למשפט זה הוא הרים את גבתו, בבלבול ובזלזול.

"אני יכולה לכשף אותך, ואני גם יותר חזקה ממך פיזית" משום מה הוא חייך חיוך חושף שיניים, שלא סימן לטוב.

"אני חושבת שאת מזלזלת ביכולות שלנו, אנחנו לא כאלה חסרי אונים את יודעת." הוא סימן משהו עם הזרוע שלו ושמעתי רשרוש מעבר השיחים.

"מה לעזאז-" התחלתי לומר, אבל לפני שהספקתי לומר לעזאזל חצי אלף, בן אנוש ועוד בן מחצית  יצאו מהשיחים, בן המחצית ובן האנוש תפסו לי את הידיים ככה שלא אוכל לכשף, או לזוז בזמן שחצי האלף נעמד ליד בן המחצית שכרגע דיברתי איתו.

"אמרתי לך שלא כדאי לך לזלזל בנו, דרך אגב אני שאמלוק, הנער שלידי הוא סמית' ושני הבחורים החביבים שלידך הם נקרוט וג'ון". לפי השמות שלהם אפשר בקלות לנחש מי שייך לאיזה גזע.

הזזתי את הכתפיים שלי בפראיות, מנסה להשתחרר אך הם היו חזקים יותר ממני, הם החזיקו לי את הידיים כל כך הדוק עד שכבר כאב לי.

"תעזבו אותי!" ניסיתי לרוץ מהם, אבל הם משכו אותי בחזרה כל כך חזק עד שנפלתי על האדמה.

שאמלוק התכופף מעט (אחרי הכול הוא בן מחצית והוא די נמוך) וחייך אליי.

"נו?" הרים את גבותיו "את מצטרפת?".

סגרתי את עיניי, מנסה לחשוב לרגע, כאילו אף אחד לא מחזיק אותי.

אם אני אצטרף אליהם הם כנראה לא יצליחו לעשות את מה שהם מתכננים, הם ימותו.

מה שיהפוך אותי לגם מתה, ורק עכשיו עזבתי את הכפר, אני לא מוכנה להיכבל.

אבל מצד שני הם עוד יסגירו אותי על מעשה כשפים ואני כנראה פשוט אחיה את שארית חיי הנצח שלי בעינויים או פשוט איהרג.

או, שאני פשוט יכולה להצטרף אליהם לעכשיו, ולברוח ברגע שהם יירדמו.

האפשרות השלישית נראתה לי הטובה ביותר.

נשכתי את שפתי, מנסה לגרום לזה כאילו אני חסרת אונים.

"בסדר" אמרתי.

חיוך כאילו-נחמד התפשט על פניו.

הוא עמד וסימן לבן המחצית ולבן האנוש להרים אותי, הם הרימו אותי אך לא בדיוק בצורה הכי נוחה.

הם שיחררו אותי, אך שמתי לב שהם לא התרחקו ממני יותר מידי, יכול להיות שהם לא בוטחים בי.

"אוקי, בואו נלך" אמר והתחיל ללכת לכיוון שממנו הוא יצא בין השיחים, כל השאר מאחוריו.

"אוקי בואי נלך" אמרתי לעצמי, שמתי את אשפת החיצים שלי על הגב והתחלתי ללכת.

ירדתי במדרגות העץ והלכתי לעבר הדלת, רגע לפני שעזבתי את הבית הזה הסתובבתי אחורה.

הבית היה רעוע זה היה בטוח אבל פה גדלתי בעצם, ההורים שלי גידלו אותי תחת המבנה הישן הזה.

המשחקים ליד האח הקטנה, העזרה לאמא בבישול במטבח או סתם לשבת בסלון על כריות ולדבר עם בני משפחתי.

עכשיו אף אחד לא היה בבית, כל מה שנותר מבני משפחתי זה דבר חוץ מזיכרונות חמים ואוהבים.

המגפה לקחה את כולם, ומסיבה מוזרה היא לא תקפה אותי, אולי זה קשור לעובדה שהתרחקתי מהבית ומהכפר עצמו בזמן פריצת המגפה או שפשוט הגוף שלי נילחם טוב יותר עם מחלות.

"ניחנת בכישרון אדיר סן" נהג לומר לי אבי שהייתי ילדה קטנה "יכולת כישוף לא באה לכל אחד, אז תמיד שמקבלים יכולת כזאת צריך ללמוד להשתמש בא" אמר לי וליטף את ראשי.

"אז בוא אבא, בוא נצא החוצה עכשיו ותלמד אותי, הרי אתה יודע כשפים יותר טוב מכל אחד בכפר" תמיד נהגתי לומר, תכננתי לצאת מהמיטה אך הוא היה עוצר בעדי ומכסה אותי בפעם השנייה בשמיכה.

"לא עכשיו סן, את עוד קטנה מידי, שתגדלי אוכל ללמד אותך את סודות הכישוף".

"מתי אהיה מספיק גדולה אבא?" שאלתי בקול הזעיר שלי.

"שתהיי בת 17, ביום הולדתך ה17 נצא החוצה ליער ונתאמן בכישוף" ובנימה זאת תמיד יצא מהחדר והשאיר אותי לבד בחושך.

"עכשיו אני בת 17 ואין לי אותך לצידי אבא" עיניי היו עצומות שלחשתי את זה.

פתחתי עיניים וראיתי את הבית הישן מולי, האח, המטבח והסלון עמוד כאילו לא השתמשו בהם כבר כמה חודשים.

אוזניי האלף שלי צלצלו, משיהוא היה בקרבת מקום, וזיהיתי את הצעדים הללו בכל מקום, זאת הייתה זקנת השבט, ביאטריס.

פתחתי את הדלת לפני שתצליח לדפוק, אפילו בתור אלפית הייתה לי שמיעה חזקה יותר משאר בני מיני.

היא כמובן נבהלה במקצת ממני אך במהרה נזכרה שתמיד אני עושה זאת וחייכה אליי.

"באתי לברך אותך לשלום, בפעם האחרונה" הפסיקה לחייך והביטה בי במבט רציני כמו שתמיד נתנה לאלפים החדשים שיצאו למסעות.

"הבאתי לך משהו" אמרה וחיפשה דבר מה בכיסיה.

"הנה" אמרה והושיטה לי משהו, אך מכיוון שידיה היו סגורות לא יכולתי ליראות מהו.

היא פתחה אותם ובינים הייתה סיכה שברירית עם סמל השבט עליה, פרח המורל, הוא היה מפוסל בעדינות שרק אנו האלפים יכולים לעשות.

היא סימנה לי להתכופף במקצת כדי שתוכל לשים את הסיכה על ראשי, התכופפתי והסתכלתי על האדמה עד שתוכל לשים את הסיכה.

"את יכולה לקום סן" ושמה את ידה על סנטרי על מנת להרים את ראשי.

עמדתי זקוף ושוב הייתי יותר גבוהה ממנה, היא רק בהתה בי למשך כמה זמן.

"תמיד היה לך שיער כזה יפה" היא העבירה יד בשיערי החום, לא כמו הרבה מתושביי הכפר שלי היה מתולתל ולא חלק.

"עינייך הירוקות מסמלות על חיבורך לטבע, גוון הדשא מסמל על אהבתך לצמחים והגוונים החומים בקצוות אומרים שאת מתחברת גם לאדמה וליצורים ששוכנים עליה" היא עזבה את שיערי והסתכלה אל תוך עיני.

"לכי למסעך לגילוי עצמי, ומקווה שתחזרי בשלום" אמרה והרכינה את ראשה, מה שבתרבות שלנו מסמל על סיום השיחה בכבוד.

הרכנתי את ראשי בקצרות, סידרתי את אשפת החיצים שלי והתחלתי ללכת לכיוון היער.

רגלי הארוכות רק עזרו לי לעבור את תחילת היער הסבוכה, אך זה לא אומר שלא נשרטתי מהענפים הנמוכים.

בארץ שלנו ישנו חוק שאוסר על כישוף של קסמים, ולכן כל מי שניראה משתמש בקסמים מוצא להורג, מכיוון שלא היה בי רצון למות אז לפני שאוכל להשתמש בספר הקסמים שלקחתי איתי ולהתאמן על מה שהייתי אמורה לעשות עם אבי, הייתי צריכה להיכנס למעמקי היער.

אחרי כמה שעות עמדתי במקום, הייתי כבר עייפה, אחרי כמה שעות של הליכה אלפים לא מתעייפים כל כך מהר אבל בגלל שזה היה דרך יער אז הייתי חייבת לעצור לשתות מים.

מכיוון ששמעתי זרימה כל שהיא בקרבת מקום המשכתי ללכת עוד קצת עד שמצאתי מעיין קטן.

התיישבתי על סלע חלקלק מתחת צל של עץ כלשהוא ולקחתי נשימה עמוקה.

הורדתי את אשפת החיצים שלי ואת התיק שלי לידי, לפני שאוכל לכשף אצטרך לאכול משהו, זה דורש אנרגיה רבה לכשף כשפים.

אחרי שאכלתי תפוח ושתיתי קצת מים מהנחל הוצאתי את הספר מהתיק שלי, הוא היה די כבד.

פתחתי את הספר בעמוד אקראי.

מולי היו כשפי שינוי צורה, כשפים מסובכים מידי בשביל מתחילה אז דפדפתי כמה עשרות עמודים אחורה ומצאתי את הבסיסים יותר- כשפי הרמת חפצים.

"אינונוע" כיוונתי את הכשף לעבר חלוק נחל בקרבת מקום, ידי הייתה מעוגלת במקצת, החזיקה את הכישוף.

האבן התרוממה מתוך המים ועמדה בגובה של מטר באוויר "אינונוע!" אמרתי הפעם יותר חזק והאבן התרוממה עוד לגובה של 3 מטרים באוויר, ועוד אבנים יותר קטנות התרוממו קצת בגובה של כמה סנטימטרים מהאדמה.