ההבדל בין שוני לשיגעון

מהפרק הקודם:

בהדרגתיות השמש החלה לשקוע והערב ירד, מביא עימו רוח קרירה.

כבר התכוונתי ללכת ולחזור מחר אך פתאום ראיתי את המצבה שלה, זו הייתה מצבה פשוטה אך עדיין יכולתי לראות שיש בה משהו מיוחד, אך לא יכולתי להצביע על משהו מסויים.

כאב חד החל לחדור לחזי, בהתחלה לא הבנתי מה קורה לי, אבל אז זה הכה בי, אני מתגעגעת אליה- אני עדיין מאוהב בה.

הדמעות החלו לזלוג בשקט מעיניי, מזכירות לי את כל הטעויות שעשיתי, אבל גם מראות לי דרך בה אוכל לתקן אותן, מחזירות לי תקווה שחשבתי שאבדה מזמן.

פרק 10:

-ליאן-

הפלאפון שלי צלצל בקולניות ולא נתן לי לישון, 'למה שמתי לעצמי שעון מעורר אם יש לי יום חופש?' שאלתי את עצמי והפסקתי את הצלצול המעצבן.

לא עברו יותר מכמה דקות והפלאפון צלצל שנית, כיביתי אותו שוב וניסיתי לחזור לישון, אך כאילו בכוונה, הצלצול נשמע ברחבי החדר, 'למה לעזאזל הדבר הזה לא מפסיק לצלצל?!' התעצבנתי ואז הבנתי שזה בכלל לא הצליל של השעון המעורר.

"הלו?" עניתי.

"ליאן?" שאל מישהו שלא הצלחתי לזהות.

"מי זה?"

"זה דורון" הייתי כל כך עייפה שלקח לי זמן לקלוט מי זה דורון.

"כן?"

"את צדקת" שמעתי את העצב בקולו.

"בנוגע למה?"

"בקשר לרוז, ראיתי את הקבר שלה שלשום" שתקתי ונתתי לו להמשיך לדבר "ו... חשבתי על זה, וכנראה שיכול להיות שאת הבת שלי" אמר בהיסוס.

"אוקיי.."

"כלומר, אני מתכוון שאני עדיין לא מאמין לך אבל יכול להיות שאת דוברת אמת" הוסיף במהרה.

"מה אני צריכה לעשות כדי שתאמין לי?" שאלתי, 'זו כבר התקדמות'

"אני הייתי רוצה להיפגש איתך"

"אוקיי. חשבת על זמן מסויים?"

"את מסכימה?" שאל בפליאה קטנה.

"כן."

"אכפת לך שאני אתקשר אליך יותר מאוחר? פשוט הבן שלי פה ואני לא רוצה..."

"אין לי בעיה. אפשר לשאול אותך שאלה אחת?"

"אוקיי"

"בן כמה הבן שלך?"

"יש לי שניים, אחד בן 23 והשני בן 16"

"יש להם אמא משותפת?"

"כן.." ענה למרת שלא הבין למה שאלתי אותו את זה "אני חייב לנתק, להתראות" ניתק את השיחה.

כעסתי עליו, הוא השלה את אימי שהוא רק איתה, הוא הכניס אותה להריון ואז השאיר אותה לבד, נתן לה להתמודד לבד עם הקשיים, אבל למרות שאני כועסת עליו אני צריכה להיפגש איתו, לראות אותו לפחות רק פעם אחת.

השעה הייתה 8 בערב ודורון עדיין לא התקשר אליי.

ניסיתי להעסיק את עצמי בכך שהתחלתי לנקות את הבית, שטפתי כלים, שאבתי אבק, כיבסתי, שטפתי את הרצפה ומה לא, אבל עדיין המחשבות לא הפסיקו להטריד אותי.

"את מתנהגת כמו מישהי בת 15 שמחכה שהדייט של אתמול יתקשר אליה" צחקה קארין.

"מה? מאיפה הבאת את זה?"

"את עושה ניקיון יסודי רק כשאת בלחץ או כשיש פסח, אני מהמרת על האפשרות הראשונה."

"ואולי דורון בכלל רוצח סידרתי, או אנס, או אפילו יותר גרוע מזה" נכנסתי ללחץ.

"משוגעת" קארין הכריזה "את חיה בסרט אימה"

כשהייתי בדרך לעבודה הפלאפון שלי צלצל, ניחשתי שזה דורון, כי מי עוד יכול להתקשר אליי בשעה יחסית מוקדמת.

"הלו?" עניתי בציפייה.

"זה דורון, אני מצטער שלא התקשרתי, הייתי עסוק"

"זה בסדר" עניתי בחיוך "אכפת לך שאני אשאל באיזו עיר אתה גר?"

"רחובות" ענה "ואת?"

"גם" 'איזה עולם קטן' חשבתי לעצמי, לא יכולתי לתאר שאני והוא גרים באותה עיר, אולי אפילו ראינו זה את זו מספר פעמים.

"אכפת לך שניפגש בקניון? או שאת מעדיפה מקום אחר?"

"בכניסה לקניון?"

"בסדר" הסכים, "מתי נוח לך? זה לא חייב להיות היום"

"אני יכולה מחמש וחצי כל יום"

"אז מתאים לך היום ב-7?"

"בסדר" היה עכשיו תורי להסכים, "אבל איך אני אזהה אותך?" אני צריכה לדעת לקראת מה אני באה.

"כשאני אגיע אני אתקשר אליך"

"אוקיי. אני צריכה לנתק, להתראות"

"ביי"

'זה בהחלט הולך להיות יום מעניין' חשבתי והכנסתי את הנייד לתיק, רוצה שהיום שבקושי התחיל יעבור מהר.

נסעתי במכונית של קארין לכיוון הקניון, מתפללת בליבי שאני לא אעשה תאונה.

רציתי להגביר את המהירות בשביל לא לאחר אבל פחדתי, הכביש נראה כאילו שטפו אותו בשמן ואם אני אעשה את הטעות הכי קטנה אני אמצא את עצמי מרוחה על הכביש.

'תפסיקי להיות פרנואידית כזאת, הכל זה בדמיון שלך' הערתי לעצמי אך לא הגברתי את המהירות, להפך הנמכתי אותה.

להפתעתי לא איחרתי, אפילו הקדמתי קצת, עמדתי בכניסה לקניון הגדול וחיכיתי לצלצול של דורון, אבא שלי.

כעבור שתי דקות הפלאפון שלי צלצל ומיהרתי לענות, לא תיארתי אני אהיה כל כך לחוצה כמו שאני עכשיו.

"ליאן? אני ליד הכניסה. אני לובש ג'ינס כהה וחולצה אפורה בהירה. את רואה אותי?"

חיפשתי בעיניי מישהו שדומה לתיאור שלו, ואז ראיתי אותו, הוא נשען על עמוד חשמל וסרק את הסביבה בעיניו, מנסה לגלות מי זאת ביתו.

שיערו היה שחור כפחם, מעוטר בשערות כסופות ארוכות, הוא נראה לי מאוד מוכר אך לא ידעתי מאיפה.

"אני רואה אותך" אמרתי לשפופרת הטלפון "אני בצד השני של העמוד שאתה נשען עליו" רציתי לגלות מאיפה הוא כל כך מוכר לי.

ברגע שראיתי את פניו הכל סביבי החל להסתחרר, הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת ונשימתי התגברה.

זיהיתי אותו, זו לא הייתה בעיה בהתחשב בכך שראיתי אותו לפני שנתיים בערך.

התמוטטתי על הרצפה והתקשתי להאמין שדורון, אבא שלי, הוא זה שדרס את אימי, בכוונה.

אין לי רעיון איך להמשיך ת'סיפור...! (בגלל זה גם הפרק יצא קצר יחסית)

כאילו ישלי, אבל הרעיון יספיק לחצי סיפור בקושי.... אני חייבת לחשוב על משו..!

מי שרוצה להצטרף לקבועים אז שיגיד, כי רק הם מקבלים הודעה על זה שעלה פרק..

נ.ב

שמתם לב שהפעם בקושי חפרתי? חחחח