אוח! באלי להרוג ת'ישרא הזה!
הוא לא נותן לי להעלות פרק אני כבר ניסיתי להעלות אתזה 1000 פעם!
קיצר, לפני הפרק אני רוצה להעלות סיפור קצר שכתבתי..
זה הסיפור הראשון שאני כותבת מעצמי ולא ע"פ משהו אז דעתכם חשובה לי מאוד!
ימיה האחרונים של חולת אנורקסיה:
שכבתי על מיטת בית החולים הלבנה כשכל מיני מכשירים מחוברים אליי, חברתי ישבה על המיטה ליידי וניסתה, כמידי יום, לשכנע אותי להבריא סופית.
המצב שלי כבר היה מאוד קשה, אפילו מים בקושיי שתיתי כי פחדתי להשמין, פחדתי לגלות שהחץ של המאזניים עלה ולא הצלחתי לעמד בהבטחה שהבטחתי לעצמי. שוב.
פעם אחת היא הצליחה לשכנע אותי לאכול אבל אחרי שהלכה לביתה הכרחתי את עצמי להקיא, לא יכולתי לסבול את התחושה שהכנסתי לגוף שלי משהו חוץ ממים, הייתי צריכה להיפטר מהאוכל והקאה הייתה הדרך היחידה מפני שכבר שלא יכולתי לעשות ספורט, לא במצבי.
לפתע נשמעה דפיקה חלשה בדלת "כן" ענתה אמילי במקומי.
הדלת נפתחה באיטיות ולתוך החדר נכנסו הורי ואחותי הקטנה בליוויה של אחות בית החולים.
המבט של הורי היה עצוב ומיואש, יותר מבדרך כלל, ואילו מבטה של אחותי הביע פחד טהור, פחד שיכולתי לנחש ממה נגרם.
"מה קרה?" הוצאתי קול חלש מבעד לשפתי הסדוקות.
"את יכולה לצאת בבקשה למספר דקות?" פנתה האחות אל אמילי.
אמילי לא אמרה כלום, רק קמה ממיטתי בדממה ויצאה אחרי האחות למסדרון.
חוץ מצפצופי המכשירים שהיו מחוברים אליי שררה דממה בחדר, הורי ואחותי המשיכו לעמוד ליד הדלת והתבוננו בי ובמכשירים לסירוגין.
למרות שתיקתם כבר הבנתי מה הם רוצים לומר לי, ולמה, בשונה משאר הפעמים, גם אחותי הצטרפה אליהם.
"אנה..." התחילה אימי לומר אך קטעתי אותו בגסות.
"אל תתאמצי, כבר הבנתי" על פניי הייתה הבעה רגועה אך בתוך תוכי בכיתי, כנאה מעצב.
"לא, לא, לא!" צעקה אחותי וחיבקה אותי חזק אך עדיין בעדינות.
"יהיה בסדר" לחשתי אך אני בעצמי לא האמנתי בזה.
היא הרימה את ראשה אליי, הסתכלה לכמה שניות בעניי וברחה בריצה מהחדר, מבינה סופית שהכל אבוד.
עיניה הכחולות של אימי הבריקו מדמעות "את חייבת לנסות, בבקשה, אחרת..." לא יכלה יותר ופרצה בבכי, טומנת את ראשה בחזהו של אבי.
כל כך רציתי לקום ולחבק אותה אך לא יכולתי, בגופי כבר לא נשארה שום טיפת כוח.
"אמא..." חששתי מתגובתה "סליחה"
"אין לך על מה להתנצל, מתוקה"
ידעתי שזה שקר, ידעתי שיש לי רבה על מה להתנצל: על כל הדאגות שגרמתי להם, על כל הכסף שבזבזו עליי בניסיון לגרום לי להבריא, אך לשווא, על כל הזמן שגזלתי מהם, על כל הדמעות שבכו בגללי, על זה שהם מנסים לעזור לי בזמן שאני וויתרתי לעצמי מזמן, על זה שבכלל נולדתי.
"עדיין לא הכל סופי" דיבר אבי לראשונה מאז שנכנס לחדר "את עדיין יכולה להבריא, את רק צריכה לנסות" הטיף לי בפעם המי יודע כמה.
"אבל אני לא רוצה!" ניסיתי לצעוק אך כל מה שבקע מגרוני היה קול חלש וצרוד.
הורי הסתכלו עליי במבט מתפלא, ובכייה של אימי התגבר.
"תבינו אותי, כבר נמאס לי מזה, כל מה שאני רוצה זה רק לגמור עם זה אחת ולתמיד.
אני נראית כמו השלד מכיתת הביולוגיה בבית הספר, העור שלי חיוור ולבן כמו הקירות האלו והשיער הבלונדיני היפה שהיה לי נראה עכשיו כמו קש יבש.
אני יודעת שאני לא אצליח להבריא, וגם כשאני כן מנסה אני נגעלת מעצם המחשבה שאני אעלה במשקל" סוף- סוף אמרתי את זה, אמרתי מה שאני באמת חושבת ומה שאני באמת רוצה ומרגישה.
חשבתי שברגע שאני אגיד את זה אני ארגיש הקלה מסוימת אך קרה ההפך הגמור מכך- הרגשתי מחנק גדול בגרון שלא נתן לי לנשום בצורה סדירה וגרם לדמעות לזלוג מעיניי.
"מ- מצטערת" גמגמה אימי בקול חלש ויצאה מהחדר בריצה.
אבי הביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח ובלי לומר מילה יצא מחדרי, כנראה כדאי להרגיע את אימי.
ברגע שאבי סגר מאחוריו את הדלת נתתי לעצמי להתפרק סופית, התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי מעולם.
לא בכיתי ככה אחרי שהחבר שלי זרק אותי בטענה שאני שמנה, לא כשגיליתי שעומדים לאשפז אותי, לא כשרבתי ריב קשה עם אמילי שרק רצתה לעזור לי, ועכשיו- אני לא בוכה כי אני עומדת למות, אני דווקא שמחה מזה, אני בוכה כי אני הורסת את המשפחה שלי במו ידיי.
שבוע אחרי:
"התכנסנו כאן היום לחלוק כבוד אחרון לאנה סמית', ביתי, ילדה מיוחדת ועדינה אשר נפלה קורבן למחלת האנורקסיה..." החל אביה של אנה לומר אך בכייה החזק של ביתו השנייה, ליז, קטע את שטף דיבורו.
"דיי, דיי..." ניסתה אימה להרגיעה בעוד היא בעצמה בוכה בכי חרישי "יהיה בסדר" אמרה וקיוותה שכך אכן יהיה, אך לא האמינה שהכל יכול להיות בסדר אחרי שביתה הגדולה מתה.
"תפסיקי לחיות באשליה" התעצבנה ליז "לא יהיה בסדר, כלום לא יהיה בסדר!" חזרה על דבריה.
"היא מתה! הבת שלך, אחותי, היא לא פה יותר ואת היחידה שאשמה בזה!" צעקה מבעד לדמעות המרות שהמשיכו לשטוף את פניה.
"ליז..." ניסתה אמילי, חברתה הטובה של אנה להרגיעה.
"היית עסוקה כל הזמן בעבודה שלך, לא התייחסת אליה וגם כשראית שמצבה מתדרדר לא עשית כלום!
לא תמכת בה ולא ניסית לעזור לה, רק אשפזת אותה כדאי שלא תצטרכי לראות אותה מתה לך מול העיניים, העדפת למסור אותה לטיפול של אנשים זרים שרק החמירו את מצבה!"
"תפסיקו!" קראה אנה "אמא לא אשמה זאת רק אשמתי" הגבירה את קולה אך עדיין משפחתה לא שמעה אותה.
היא ריחפה מעל קברה, צופה באחותה תוקפן את אימן בידיעה שהיא בעצמה כבר לא יכולה לעשות כלום.
היא מתה.
היא ראתה את משפחתה נהרסת מול עינייה- אימה ואחותה תוקפות אחת את השנייה במילים קשות ואביה עומד בצד משפיל את ראשו ולא עושה כלום, הוא יודע שכבר מאוחר מידי לנסות ולתפור את הקרע שנוצר.
נו...? מה דעתכם?
ביקורות והצעות לשם יותר טוב יתקבלו בברכה :)
טוב, הינה הפרק שחיכיתם לו...
מהפרק הקודם:
הדמעות כבר התייבשו אך העצבות עדיין נשארה בליבי.
לא היה לי כוח לכלום אז פשוט שכבתי על הספה בסלון, מביטה על הטלוויזיה הכבויה ונותנת לעיניי להיעצם מעצמן.
פרק 7:
-קארין-
"היי" נכנסתי הביתה בחיוך, השעה הייתה 4 ושמחתי על זה שהיום לא הייתה עבודה רבה.
"היי" שמעתי את ליאן אומרת בקול חלש, קולה הגיע מכיוון חדר השינה שלה.
חלצתי את נעלי, הנחתי את התיק במקומו והלכתי לראות מה עם ליאן, בדרך כלל היא יוצאת מהחדר כדי להגיד לי שלום.
נכנסתי לחדרה וראיתי אותה שוכבת במיטתה כשכמעט כולה מכוסה בשמיכה די עבה.
"את חולה?"
"לא" ענתה ואחרי רגע המשיכה "התקשרתי לאבא שלי" אין פלא שהיא ככה.
"מה הוא אמר לך?" התיישבתי על המיטה והעברתי את שיערי החלק לאחור.
"כלום, שאלתי אותו עם הוא מכיר מישהי בשם רוז יצחק והוא ניתק, וגם כשהתקשרתי שוב הוא לא ענה בכלל" עיניה החלו לנצוץ מדמעות "את צדקת" אמרה בסוג של כניעה עצמית.
"אולי לא, יכול להיות שהוא הופתע או נלחץ או שפשוט לא ידע איך להתמודד עם זה"
לא האמנתי במה שאמרתי אבל רציתי לתת לליאן תקווה קטנה שאביה עדיין אוהב ודואג לה, כדי שהכל לא יבוא לה בבת אחת, אלה בהדרגה.
"רק שאלתי אותו על אמא שלי, לפחות אל תתאמצי לשקר לי!"
"יכול להיות שהוא לא רוצה להיזכר בה בגלל משהו שקרה"
"לא יודעת, אולי"
"עם את עדיין רוצה לדבר איתו, תנסי להתקשר ביום אחר"
"טוב" הסכימה איתי "אכפת לך לצאת? אני רוצה לישון קצת"
"בטח, אין בעיה" קמתי מהמיטה וסגרתי את הדלת כשיצאתי מהחדר.
-ליאן-
עצמתי את עיניי בניסיון להירדם אך הרגשתי נוכחות של מישהו בחדר, 'כנראה קארין שכחה לקחת משהו' חשבתי, כעבור רגע הרגשתי שמישהו מתיישב על מיטתי.
"קארין, אמרתי שאני רוצה לישון קצת" עדיין לא פקחתי עיניי.
"זאת לא קארין" אמר האדם שנמצא בחדרי, זאת הייתה אישה.
קולה היה כל כך מוכר לי אך סירבתי להאמין שזאת היא, זה פשוט לא הגיוני, "אמא?" שאלתי חוששת ופקחתי את עיניי במהירות.
מה שראיתי היה לא יאומן, על המיטה ישבה אימי והסתכלה עליי בעיניה הירוקות "לא יכול להיות" עיניי נפערו בתדהמה.
אין מצב שאמא שלי פה ונמצאת ליידי, היא הרי מתה!
"ליאני" אמרה בקולה השקט והעדין
שמתי לב שאימי שקופה במקצת, עד כדאי כך שיכולתי לראות דרכה את דלת החדר במטושטש.
"אני צריכה לדבר איתך על דורון, אבא שלך" עשתה הפסקה קצרה "את לא יודעת עליו הכל, אני לא סיפרתי לך"
"מה?" לא הבנתי, לא יכול להיות שאמא הסתירה ממני דברים "מה לא סיפרת לי? בבקשה תגידי לי עכשיו"
"דורון צריך לספר לך, אין לי זמן ליאני"
"לא.." ביקשתי כשדמעות זולגות בשקט מעיניי "אל תלכי, אני רוצה לשאול אותך דברים, לדבר איתך, לשמוע אותך. בבקשה, עדיין לא"
"באתי להגיד לך שאסור לך לוותר לדורון, את חייבת לדבר איתו"
"אבל הא לא רוצה"
"תנסי פעם, פעמיים, שלוש, כמה שצריך עד שהוא ירצה"
"אוקיי, אני מבטיחה"
"תזכרי שאני תמיד משגיחה עליך מלמעלה. עליך, על קארין ועל יותם"
"לא, אל תלכי" ביקשתי שנית אך היא כבר החלה להפוך ליותר ויותר שקופה, עד שנעלמה.
"אני אוהבת אותך ליאני" שמעתי אותה, כאילו מרחוק.
"גם אני אותך, אמא" לחשתי עם חיוך קטן.
"ליאן. ליאן" שמעתי את קארין קוראת לי.
פקחתי את עיניי בפתאומיות למרות שבכלל לא זכרתי שעצמתי אותן, ראיתי שאני שוכבת על מיטתי וקארין מנערת אותי בניסיון להקים אותי.
'מתי בכלל הספקתי להירדם?' חשבתי לעצמי 'זה שראיתי את אמא היה חלום או מציאות?'
"למה הערת אותי?" שאלתי עדיין מבולבלת
"את בכית בחלום ומלמלת כל מיני דברים מוזרים, ממש הפחדת אותי"
"א-אני חלמתי על אמא שלי והחלום הרגיש כל כך אמיתי, חלמתי שהיא נמצאת בחדר איתי ומדברת איתי ואומרת לי שאני צריכה לדבר עם אבא שלי כי..." לא סיימתי לדבר כי קארין קטעה אותי בעדינות
"זה היה רק חלום, זה לא אפשרי" אמרה אך בליבי הרגשתי שזה לא היה חלום, לפחות לא חלום רגיל.
"להתראות ליאני" שמעתי את אימי אומרת בשקט.
"את שמעת את זה?" שאלתי את קארין
"את מה?" הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח 'כנראה רק אני שמעתי אותה' חשבתי את המובן מאליו.
"חשבתי ששמעתי את אמא שלי"
"ואני חושבת שיש לך חום" התבדחה.
אני יודעת שמה ש'חלמתי' לא היה חלום, באמת ראיתי את אמא שלי ובאמת דיברתי איתה, למרות שזה בכלל לא הגיוני.
-יותם-
ישבתי עם מספר חברים שלי על אחד הספסלים שבבסיס ודיברנו על מה שנעשה אחרי השחרור שקרב.
"אני רוצה לנסוע להודו" אמר דורי.
"מה יש לך לחפש שם? תיסע למדינה יפה באמת, אנגליה או פריז לדוגמא"
"או לפחות מדינה שיש בה חשמל בבתים" אמר מישהו נוסף
"הרבה נוסעים לשם, כנראה שיש שם משהו מיוחד" השיב דורי.
"זה סתם עוד מדינה..."
את דבריו קטע צלצול הפלאפון שלי "כן?" עניתי והתרחקתי מהחבורה שהמשיכה לדבר.
"מתי אתה בא הביתה?" שאלה סיוון ישירות בקול מוזר
"מחר בצהריים, קרה משהו?"
"לא, למה?" שאלתה מיתממת אך קולה המשיך לרעוד, כאילו בכתה לפני מספר רגעים.
"את בוכה?" שאלתי "אל תשקרי לי אבל"
"אני בסדר, באמת. זה בגלל הטלפון, הוא מעוות לי את הקול" ניסתה להתחמק אך בכלל לא האמנתי לה, אני יודע מתי עובר עליה משהו.
רציתי להמשיך את השיחה איתה אך המפקד קרא לי ולצערי נאלצתי לנתק את השיחה כשבליבי החלטתי שמחר אני אוציא ממנה פרטים על מה שקרה לה.
'סוף- סוף השבוע נגמר, חשבתי שהזמן כבר עצר מלכת' חשבתי לעצמי בזמן שעליתי על האוטובוס, מתכוון לנסוע לביתי.
אני לא נוהג לנסוע לצבא באוטו משום שבסוף השבוע, כשנותנים לנו לצאת מהבסיס כל מה שאני רוצה זה לעצום עיניים לכמה זמן, עד שאני מגיע.
התכוונתי לעצום את עיניי אך הפלאפון שלי אשר החל לצלצל לא נתן לי.
עניתי לשיחה בלי לבדוק מי מתקשר כי כבר יכולתי לנחש מי זה, או ליתר דיוק- מי זאת.
"כן אמא?" שאלתי
"מתי אתה מגיע יותמי?" שאלה בקול דואג.
"עוד מעט אמא, אל תדאגי" גיחכתי מעט, כל שבוע היא מתקשרת אליי ושואלת מתי אני בא, זה כמו מין הרגל כזה.
"יותמי?" שאלה כדאי לוודא שאני מקשיב לה "אתה יודע אולי מה עובר על סיוון לאחרונה? היא מתנהגת די מוזר, אולי לך היא סיפרה משהו?"
"גם אתה שמת לב לזה?" זאת הייתה כמובן שאלה רטורית "אני אנסה לדבר איתה בסוף השבוע, אולי היא תספר לי משהו"
"תעשה את זה בבקשה, אתה הרי יודע שאני והיא לא כל כך קרובות"
"אמא, אני יורד עכשיו מהתחנה. נדבר בבית"
"תבוא עכשיו, אל תתעכב"
"טוב אמא. ביי לבינתיים"
"ביי, תבוא מהר" חזרה על דבריה בניסוח אחר, לא עניתי לה וניתקתי את השיחה.
לפתע תקפה אותי תחושה רעה, כאילו עומד לקרות משהו ממש רע, משהו שקשור לסיוון ולמצב הרוח המשונה שלה בזמן האחרון.
תגובות? מישהו...?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ילדה (קצת) אחרת