זוכרים את החבר? ויתרתי עליו.
כל פעם לפני שנפגשנו הרגשתי לחץ, חולשה, חשש. הרגשתי לא טוב.
זה לא בריא.
אולי זה שגרתי, אולי זה קורה לכל אחד, אולי זה יכל לעבור
אבל לא הרגשתי טוב.
זה הפריע לי, הפריע לחופש שלי, הפריע למחשבות שלי, הפריע לנשימות שלי.
ותסכימו איתי שאי אפשר ככה. אי אפשר לחיות בלחץ כל שנייה ושנייה.
אי אפשר לברוח כדי להימנע מהמצבים האלה.
זה לא בסדר וזה לא צריך להיות ככה.
אז החלטתי לתת צ'אנס. אולי אני מדמיינת, אולי זה סתם. אז זהו,
שלא... הצ'אנס לא עזר. הכנתי את עצמי לפני, נרגעתי ונשמתי עמוק
אבל ברגע האמת קפאתי, נלחצתי, הרגשתי לא טוב. שוב.
אז התייעצתי, "..זה ייפסק מתישהו?" , "מתי זה יעבור כבר.?!?".
וקיבלתי החלטה חדשה - להפסיק את זה עכשיו.
אז קבענו להיפגש, בגן שעשועים קרוב. ואני בוהה במקום שממנו הוא אמור לבוא.
ומחכה ומחכה... מחכה עוד קצת.
מתחילה לרעוד,
נושכת את עצמי,
"נו די כבר, מה את מפגרת?..."
התאוששתי, נרגעתי והשלמתי עם המציאות.
הוא בא.
התיישב, נשיקה, חיוך, "מה קורה?" , "מה חדש?.."
"אז זהו.. אממ, חשבתי קצת לאחרונה. טוב לא קצת, די הרבה חח"
-"מה..? על מה?"
"חשבתי על... על... חשבתי על להיפרד."
היה שקט. הוא נשם עמוק, מנסה לקלוט מה קורה עכשיו, מה אמרתי הרגע.
-"מה.. למה להיפרד?"
אז הסברתי לו. אמרתי הכל. מספיק, די, אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה בסטרס כל החיים!
-"אבל את לא אמורה להיות בלחץ.."
"נכון.. בדיוק.."
-"אנחנו יכולים לעבוד על זה... אם את.."
"אני מעדיפה שלא."
-"בטוח?"
הייתי בטוחה שהוא מיד יתחיל לבכות. הוא היה מבואס, הסתכל הצידה, השפיל ראש.
"מה, לא שמת לב?"
-"לגבי מה.."
"נו, שתמיד הייתה לחוצה ועצבנית כזאת, שתמיד אני מנסה להתחמק, לדחות פגישות וזה.."
-"לא..."
"באמת?"
-"היה נראה לי כאילו הכל בסדר, כאילו את נהנית ואת שמחה וכיף לך"
"באמת כיף לי, אני באמת נהנית"
-"נו אז מה..?"
"מה?"
-"אז למה?"
"כי קשה לי. אפילו שאתה נחמד ומצחיק וכיף ביחד, עדיין אני מרגישה חלשה, מרגישה לא טוב."
-"הבנתי.. טוב."
לא ידעתי מה להגיד, החלטתי לשנות נושא,
"תגיד, מתי יש צפירה מחר? אתה.. יודע...?"
-"11 נראה לי"
משם סתם דיברנו, כמו מקודם, רגיל כזה.. איך היה, מה קורה וכו' וכו'....
הייתי צריכה ללכת לאוטובוס, אז אמרתי לו, קמנו והתחלנו ללכת לכיוון היציאה של הגן.
-"נשיקה אחרונה?" הוא שאל ונישק.
לא רציתי נשיקה אחרונה. לא רציתי להגיד שלא רציתי.
הלכנו, כל אחד לדרך אחרת, התקדמתי לתחנת האוטובוס, חיוך רחב על הפנים.
נכון, זה מרושע שחייכתי, אבל מה לעשות? הרגשתי משוחררת, הרגשתי חופשייה, הרגשתי הקלה...
הרגשתי טוב :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סתמישהי .