http://www.youtube.com/watch?v=SUMcAejOcלא מסוגלת לאהוב.
אני יודעת מה זה אהבה, אני יודעת שהיא קיימת, ואני יודעת שאני לא מסוגלת לאהוב. אני גם לא רוצה. טוב לי עם עצמי, ואני לחלוטין לא מהבנות שצריכות חבר (או חברה) כדי להרגיש טוב עם עצמן. יש לי את עצמי, את המוזיקה שלי ואת זיז, ואני מסודרת.
אבל היום, הקשבתי לכמה שירים של הסקורפיונס לקראת ההופעה מחר. תמיד הייתי הטיפוס שמעדיף את הקלאסיים, במיוחד את אלה של הסקורפיונס. אבל כשהקשבתי לשיר הזה היום, היה קשה לי לצאת מהמחשבות. על האפס ששבר את ליבי בכוונה.
מזמן.
הפסקתי לספור את השנים ואת החודשים, זה לא מעניין אותי. הוא טבע בי צלקת כל כך עמוקה, שגם הסרה מוחלטת של העור שלי לא תסיר. צלקת בנשמה.
ואיך ת'ומאס אמר בשיר Bye Bye Beautiful: "יום יבוא ואלמד לאהוב את הצלקות האלו, עדיין טריות מהלהב האדום-לוהט של המילים שלך"
ואני אוהבת את הצלקת הזאת. כמו וירוס, שאחרי שאתה סובל ממנו פעם אחת, אתה יודע שלא תחלה בו שוב לעולם.
אז מחר, בהופעה, אני אשיר את השיר בהשלמה. השלמה עם מי שאני, ואהבה אל מי שאני. כי אין לי על מה להתחרט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
