בזמן האחרון, בין בית הספר, המגמות, אימוני הכושר שאני עושה לעצמי והמוזיקה שלי, אני מוצאת את עצמי חוזרת למה שסבא שלי תמיד לימד אותי: שחמט. זה מרגיע אותי, מעביר מעלי את כל הלחץ- פיזי, מנטלי ונפשי כאחד. השלמות שבכלים, שלכל אחד מהם תפקיד וייעוד, עם תנועה ייחודית וגורל. כמו בני אדם. אני לא טיפוס של 'גורל' או 'אמונה מלמעלה', אבל אני חושבת שאנשים מזכירים קצת חיילים בשח:כולם מסוגלים לסייע לך. חלקם יותר, חלקם פחות.
כולם מסוגלים להגן על הדברים החשובים שלך, אבל יש כאלה שפחות תרצה שיעשו זאת.
כולם מסוגלים לעשות בשבילך דברים שעבורך הם קשים מדי.
ולכולם, יש מחיר.
כן, גם לך, חתיכת אפס. אני לא מאמינה שהייתי מסוגלת לאהוב מישהו כמוך, ועוד מכל האנשים הנוראיים בעולם- דווקא אותך. הלכתי אחריך כמו חייל, סיכנתי את 'נפש המלך' שלי אינספור פעמים עבורך, הקרבתי חברות שלי כדי שאוכל להיות לצידך, ובתמורה? פשוט ברחת. כי לא עומד לך כשהתנשקנו, אז אמרת לי שאני לא מושכת אותך מספיק ואתה נפרד ממני.
ואז הלכת למ', והיא, שהיא לא רק פחות יפה, חכמה ושובת-לב ממני אלא גם זונה, כן מצליחה להעמיד לך. אתה לא יודע, אבל הרבה פעמים אני עוברת מתחת לחלון הבית שלה ושומעת אתכם.
אתה יודע מה עוד אתה לא יודע? שיש לה סיפיליס. כן כן, המחלה שלנין מת ממנה.
שח-מט, בן זונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
