אני לא זוכרת שאנחנו מדינה נוצרית, שבה נהוג לציין כל יום כ 'יום [מישהו] הקדוש'. נכון, רוב הימים שלנו לא כאלה, אולי חוץ מי"ב בחשון. היום, כולם נזכרים להגיד כמה טהור וצדיק וישר ומדהים היה רבין ז"ל. היום הזה הפך ליום של הילולה סביב דמותו של רבין, הזדמנות לשמאלנים להציג כמה הימין בור וטיפש (ואת זה אני אומרת כשמאלנית-יחסית), והזדמנות לבתי הספר ותנועות הנוער לדחוף לנו בכוח "תצביעו עבודה!"
היום, בטקס בביה"ס, לא היה אחד- אחד- שדיבר על הפגיעה הנוראה בדמוקרטיה, על לקיחת החוק לידיים ועל כמה שאסור שדבר כזה יקרה, או על העובדה שעלינו לקבל את דעות השונים מאיתנו ואת דעת הרוב. כולם: המנהל, סגן ראש המועצה ונציגי מועצת תלמידים, קידשו וגידלו והיללו וברכו ורוממו וחפרו על זכרו של רבין, שהיה "מלח הארץ, יפה תואר, רצה להיות מהנדס מים". עם כל הכבוד לרבין, הוא סובל/נהנה מתסמונת ג'ון לנון- לפני מותו, היו רבים ששנאו אותו, את הדרך שלו, במקרה של רבין השוו אותו להיטלר ולערפאת ועוד ועוד. אחרי הרצח? כולם נעשים יפי נפש פתאום. (עיין ערך ג'ון לנון ומייקל ג'קסון, שנראה מי היום מעז לקרוא לו פדופיל).
היום הזה נהיה בדיחה. המשמעות של "יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה" היא לחנך את הנוער (ובכללו אנוכי) לסובלנות, קבלת דעות האחר, פלורליזם, חופש הביטוי ויותר מהכל- קבלת החלטת הרוב. אם ייבחר בהחלטה להפוך את מדינת ישראל לסוציאליסטית (שוודיה ונורווגיה סטייל), אפילו שאני קצת קפיטליסטית אני אקבל את זה, כי זו החלטת הרוב. אולי גם בגלל שאני עדיין לא יכולה להצביע.
וכמו שאמר מישהו לא חשוב מספיק כדי שאזכור את שמו: חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
