The Poet of the Pendulum

עומד הוא לבד, ואין חיה ואין דג ואין עוף,

ואל מול שאגתו הנוראה של לוויתן,

אשר זועק לעברו 'הסתלק מכאן!',

עומד, מחייך, מסיר את בגדיו,

מוריד את העול הכבד שרבץ עליו,

מתענה, סובל, הוא פשוט מתייסר,

תחת החרב שנולדה מאנפר,

הוא חושב על זו ששיערה כעורב שחור,

חושב ומבין שאין דרך לחזור,

בצעד האחרון זורק עצמו אל הים,

שם נפשו וגופו ימצאו את מותם"

נכתב תוך התבוננות בים ובסופה.

אחד המקומות היפים בארץ, מאוד קרוב לעיר מגוריי, עולה באש. עצים שנשרפים, חיות שנצלות, עשן שמטשטש את ריחות היער והאוויר הנקי של הכרמל. הייתי נוהגת לטייל ביערות שליד בית אורן בחופש הגדול האחרון. ההורים היו בחו"ל, לקחתי מונית לבית אורן ומשם התחלתי ללכת ברגל לכיוון הכביש. מקום כל כך רגוע, כל כך שלו, וכל כך יפה...או שכבר לא.

ועכשיו, מבעד לחלונות הבית שלי, אני רואה עשן אדום, כמו זקנו של השטן, מיתמר מעל ההר האהוב עלי, מעל היער האהוב עלי. מעל ההר שעל שמו אני מכנה את עצמי.

כרמל הוא שמי השני. תמיד רציתי שיקראו לי ככה, וכשקיבלתי תעודת זהות ביקשתי להוסיפו כשם שני. תמיד התגאתי בהרים, בעצים, ביופי שנשקף מהם: החל בחרמון, דרך חיפה, אחת הערים היפות בעולם בעיני, כולל הים ומישור החוף. בימים בהירים במיוחד, ממרום ההר, כשהייתי מטפסת על אחד העצים, היה אפשר לראות עד ארובות חדרה.

אני רוצה לבכות. אני מרגישה כאילו אדם קרוב אלי מת. ובאמת, משהו שהיה קרוב לליבי מת הלילה. נרצח בדם, באש, ובתמרות עשן.

השיר הזה תמיד הזכיר לי את היער. ועכשיו יותר מתמיד.