SLUTS GET CUTS

פיזית,נפשית. המילים כבר לא יוצאות ממני,קשה לי.

לאן הגעתי ? להסתתר מאחורי עצמי,לשבת כל הלילה מתחת לשמיכה ולהרגיש סופסוף לבד במובן הטוב של המילה.אם יש כזה בכלל .

אני מצטערת שקראת את הכל..לא חשבתי שבאמת תחזרי לכאן בשביל לקרוא.לא חשבתי שתדפדפי בכל הדפי טמטום שלי,כל הפריקות העיוורות .

כל מה שאף אחד לא רואה,אני יודעת שזה בטח גרם לך להרגיש לא נעים כשלא קלטת עליי שום דבר,שתדעי שזאת לא אשמתך.כי כשאני קמה ומחליטה לצאת מהבית,אני לובשת עליי פנים שמחות,לא בשביל להיות צבועה,באמת בשביל לנסות עוד הפעם,להרגיש טוב באמת.ולכמה רגעים זה עובד,המגע האנושי,השיחה פנים מול פנים,זה גורם לי להרגיש אנושית,בן אדם. זה גורם לי להרגיש חייה לשם שינוי.

והדברים שכתבתי על זה שאין חברות אמיתית,את יודעת על מי כתבתי את זה.את יודעת שאני לא מדברת עלייך,את יודעת שאני פגועה..

את יודעת שאני אוהבת אותך,ושלא קל לי לאחרונה...כולם מאכזבים אותי...ואני מרגישה כמו כלי חרסינה שנופל על הרצפה ונשבר,עוד הפעם,ועוד הפעם,ועוד הפעם. בריפיט בלי הפסקה,אני מרגישה איך הכל מתפוצץ ומתפרק לחתיכות קטנות,אני יודעת שאני נסחפת ושאני דרמה קווין..ומה כבר לא בסדר בחיים המושלמים שלי ? למה אני מתלוננת כלכך הרבה בכלל..כי נמאס לי. כי שום דבר לא מרגיש לי מושלם,שום דבר לא מרגיש לי אפילו טוב. אני לא יכולה למשוך את עצמי יותר,הלימודים לא בשמיים,אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה אפילו,שלא נתחיל לדבר על הדברים האחרים...

ואנשים רק דופקים אותי,לא שמים לב בכלל.לא שמים לב איך שאני נפגעת,איך שכל דבר קטן משפיע עליי.ואני יודעת שזה חצי באשמתי,כי אני נותנת להכל לפגוע בי למרות שאני אומרת שאני בסדר,אני לא. אני לא בסדר . וכשאני אומרת שאין לי עם מי לדבר זה לא כי אני לא מכלילה אותך כבן אדם שאני לא יכולה לדבר איתו,אני יכולה. אבל קשה לי..קשה לי לדבר. פיזית,נפשית. המילים כבר לא יוצאות ממני,קשה לי.