זאת הפעם העשירית בערך שנכנסתי לישראבלוג בחצי שעה האחרונה
עם איזו שהיא מוטיבציה לכתוב פוסט
ובסוף יצאתי.
יש לי כלכך הרבה מחשבות שרצות בראש ואפס כוח לכתוב אותן.
ובכל זאת אני מחפשת איפה לפרוק את התת מודע שלי
סתם לזרום לדף,להתנקות.
אני מרגישה דיי לבד בימים האחרונים,
וזה דיי באשמתי. ממש ניתקתי את עצמי מהעולם,לא באתי לביתספר כבר יותר משבוע
אני ישנה.המון.
אני מאמינה שזה בעיקר מהלחץ מהטיסה לפולין.
אפילו הברזתי מהחזרות לטקסים..לא יודעת מה נסגר עם זה בכלל.
הטיסה בעוד יומיים. יום שני בלילה.
מכל החברים שלי רק חברה הכי טובה שלי טסה,ומצד אחד זה נורא מנחם ונוח,
ומצד שני זה גם דיי קשה.
זה יהיה אחד השבועות הכי עמוסים רגשית נפשית שיש,ויהיה לנו רק אחת את השניה
אני נוטה להאמין שזה יחזק אותנו,אבל זה יכול להיות נורא הפכפך וקיצוני
לפני חודש ספרתי את הימים בהתלהבות,ושמתי לב,שככל שאנחנו מתקרבים ליעד,אני רק מרגישה את הצורך לסגת אחורה.
זה הולך להיות קשה.ומפחיד. ואמא שלי כבר בוכה שבוע על זה שאני טסה.שיגעה אותי.
הלבד יהיה נורא מוכר , ועדיין אכזר.
הפחד יהיה חדש, אך אמיתי.
נראה לי שיהיה טוב...
אני מקווה שיהיה..