אז אחרי 12 שעות רצופות שהתחילו בשלהי המאה ה19 והגיעו עד לימנו ממש , שבהן עברתי בערך את רוב יצירות האמנות הרלוונטיות לתקופות,
מה השפיע עליהן,מה הרקע התקופתי,מי קשור במי,מה קשור למה,
כשכבר איבדתי תקווה בכוס הקפה השביעית שלי,ועוד שניה נרדמתי מהשיעמום שפקד אותי במשך זמן כלכך ממושך
משהו תפס את עייני , סור של הארה כזאת. לא כותרת חדשה,לא איזה משהו שהוא לא ציון של המובן מאליו.
אבל פתאום הסתכלתי על הדברים בצורה אחרת,שגרמה לי אפילו להרגיש קצת אשמה,שאני נוטלת חלק,בחברה כלכך חסרת רגש.
אז..אמנות הפופ של הסיקסטיז , מי ידע שכבר מאז החברה הזאת התחילה להדרדר ?
מעולם לא חשבתי על זה,אבל למעשה, זה התחיל הרבה לפני כן.
יש לחברה המודרנית נטייה לעקוב בחוסר התייחסות כנה ואמיתית אחר תיאורי אסונות מחרידים ושערוריות מזעזעות המתוארות בחדשות.
אנחנו מרפרפים בעיתון הבוקר,מאזינים לחדשות ברדיו בדרך לעבודה\ללימודים
הכל,הכל עובר לידנו.
מטררתם של כלי התקשורת מאז התפתחותה היא להביא את הקורא להתבונן שוב ושוב בזוועות,ולא לעבור לסדר היום.
אך כנראה שמרוב נסיונותיהם המוצלחים,סגרנו על עצמנו מעטפת הגנה שנותנת להכל להחליק כבדרך אגב
הו עוד תאונת דרכים,עוד רצח,עוד אונס. עוד ועוד ועוד . כלום לא מקורי יותר,כלום לא מיוחד.
ההתקדמות הטכנולוגית היא הגורם לעלייה במספר התאונות והאסונות. והכיוון שאליה מתקדמת החברה המודרנית של ימנו פשוט משפילה.
כבר הכל נשמע לנו הגיוני פתאום. מה שמדהים ומזעזע היום,מאבד את חשיבותו ונשכח למחרת.
אין מה לעשות,זה אנחנו,זה המצב שאליו הגענו בעקבות כפיית התקשורת לסחוט מאיתנו רגש,כותרות מודגשות בצבעי אדום נועז מפולפלות ומנוסחות במיוחד בשביל שהעיינים שלנו ימשכו רק לשם,החדשות של שעה 8 , הטון הרציני,הטלת הפחד והאימה,הספק מוצדקת ספק לא.
מציאות מלאה בפחד ואימה . ואולי עדיף פשוט לא לדעת ? אני חושבת שהרוב יסכימו. או לפחות חצי.
אבל זה לא נתון לבחירתנו , כי התקשורת היא המכתיבה העליונה,על מה נדבר ועל מה לא,מה 'באופנה' מה על סדר היום
מה האיום הגדול,מה הנושאים שיכללו שיחות החולין שאנחנו מחליפים עם אנשים מידי יום.
הכל תוצר של למעלה. הכל מוגדר על פי רצונותיהם של מספר מועט של אנשים,שבארצנו נמנת על השפעה של כ7 ומשו מיליון , אך בעולם העומדן הוא 8 מיליארד כבר , ואין מעצורים .
לפעמים אני תוהה מה יהיה הדבר שיגרום לשינוי , ואם בכלל הוא יגיע .
בעצם , אני דיי בטוחה שלא . מה יחמם את ליבנו שוב ? אני כבר לא יודעת .
וכמובן שאני מדברת בכלליות עצומה,יש מקרים רבים בהם המדינה ואף העולם מתאחד לגוש אנושי עצום אחד,ומביע תמיכה מלאה בנושא מסויים.
אבל כמו שאמרתי כבר,הנושאים האלה מתחלפים על בסיס יומיומי . גם אם הבעיות שעמדו על הפרק לא מצאו את פתרונן,תמיד יש משהו חדש שלוקט את עינינו , גורם לנו לרגע לחוש את הכאב יחד עם אלו שאפילו אנחנו לא מכירים,לרגע אחד תמים של אנושיות,ולמחרת האשליה מתנפצת.
אל תגידו שלא. כי יש כלכך הרבה בעיות חשוכות פיתרון,אבל אם רק היו מקדישים להם זמן ומשאבים,תשומת לב בכותרות החדשות,לדברים שבאמת חשובים. אם באמת , אז הרבה מאוד בעיות היו יכולות להפתר עד עכשיו .
אבל התקשורת מוצצת הדם תמיד תחפש את מה שאולי יעלה בנו דמעה,על אף שהדבר הפך להיות קשה מנשוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
moby.