זה בסדר להעלות נוסטלגיות מלפני כמה שנים,להזכר במה שהיית ואייך שהיית
זה פחות בסדר להבין,שעם השנים רק נסגרתי במקום להפתח. במקום להתפתח הלכתי אחורה.
כשאני מסתכלת על זה עכשיו,אני מרגישה שאת השנתיים המדהימות שזכיתי להן במגמת אומנות פשוט בזבזתי.
הכל היה פרוש לפני ויכולתי רק לקחת , ולא ניצלתי את זה.
ונכון,לא בוכים על חלב שנשפך. אני פשוט רוצה להתחיל את השנה הזאת עם טיפת ההבנה של מ-ה אני. מי אני , מה אני רוצה .
ולמה זה כלכך מטריד אותי.
נראה לי שעדיין בא לי לחזור לתאטרון השנה. זה ממש פסיכי מצידי אחרי שנים שלא הייתי שם לרצות לחזור פתאום,
אבל אני מרגישה שאת השנה האחרונה שלי בלימודים אני פשוט חייבת למקום הזה. ובא לי לעמוד על הבמה שוב,גם אם זה לא הקריירה שאני רואה לעצמי בעתיד,זאת עדיין אהבה קטנה שלי.ועדיין משהו שאני מחפשת להוכיח את עצמי לעצמי בו.
וזו עוד דרך לפורקן רגשי,שאני מחפשת הרבה לאחרונה, לא בא לי פוטושופ ולא בא לי דף ועיפרון ולא בא לי צבעי מים,משהו בי תקוע כלכך ואטום כלכך ואני מחכה למה שיפוצץ אותי רגשית ויתן להכל להתפרץ החוצה,לא אכפת לי שזה יכאב לא אכפת לי אני צריכה לצאת מהמבוי הסתום הזה ולאפשר לעצמי להרגיש שוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
moby.