היא הלכה באיטיות ברחובות ברועשים וההומי אדם,
שפתאום נראו כל כך שקטים,כה רגועים,מבודדים.
למרות שהיו הומי אדם.
אולי זאת היא, והדימיון שלה, זוג מושלם, תמיד ביחד.
אבל היא כל כך בודדה, חוץ מהדימיון אין איתה אף אחד.
מבטה הריק נעוץ בנעליה.כולם כל כך אדישים,אף אחד לא רואה, לא רואה מה קורה.
כולם כל כך אדישים, אף אחד לא רואה, לא רואה מה קורה.
עד כמה כולם מתדרדרים. לא שהיא רואה, כי היא לא.
היא רק רואה שהם לא רואים.
היא כל כך ריקה, חלולה, אין בה כלום.
לפעמים היא אפילו חושבת שאין לה איברים פנימיים.
לפעמים היא אפילו נבהלת,כי היא לא מרגישה את גופה,אין לה שליטה עליו, כאילו יש לו חיים משל עצמו, יש לו.
היא לא יכולה לשלוט על החיים שלה, הכל יוצא מכלל שליטה.
כשהיא בוהה ברגלייה במבט ריקני ושואלת:" האם הרגליים האלה שלי?" אבל היא יודעת שהתשובה היא לא.
יש להם חיים מפני עצמם.
כשהיא שמה את ידה הקרה על החזה ומרגישה פעימות חלושות, היא בטוחה שהיא לא ריקה, כי יש לה לב.
אך האם הלב הזה שלה? לא, יש לו חיים משל עצמו.
ולבסוף היא מיואשת לא יכולה לשאת את עצמה יותר, רק מבקשת שמישהו
יציל אותה מפני עצמה, היא צונחת על המדרכה באיפוס כוחות,
אין לה טעם לחיות.
כל כך ריקה, כמו בובה על חוט, ליבה שבור, שרוט.
הגשם יורד, מרטיב את פניה, את שערה. בעודה שוכבת על המדרכה הלחה, גוססת מעצמה, כי היא המחלה הסופנית של גופה.
אף אחד לא רואה אותה, כי גופה רוצה להיות חצי שקוף.
או שיותר נכון, היא יודעת שהם רואים אותה, היא יכולה להרגיש את מבטם מלא ההתנשאות.
בובה על חוט.
אילו לא היו כל כך אדישים אולי היו עוזרים לה לקום, או אפילו מצילים אותה מפני עצמה.
אבל היא חלולה, כבר באמת אין זה כלום, רק עפר.
כשמישהו נוגע בה, כבר מאוחר מידי, היא מתפוררת בין אצבעותיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ThE eViL cOoKiE
