כשחיילי צה"ל מוגבלים מאוד ביכולת שלהם לפתוח באש ביהודה ושומרון, התוצאה היא שיותר ויותר פלסטינים מרגישים חופשיים לפעול והופכים למחבלים. זריקות האבנים הופכות ליידוי בקבוקי תבערה, ובקבוקי התבערה הופכים לסכינים. רכבים צבאיים עולים באש, כפי שהתרחש רק אתמול בדרום הר חברון, אבל כל עוד חיילי צה"ל סופגים "רק" פגיעות קלות ובינוניות - כנראה שאפשר להבליג.

הרמטכ"ל בני גנץ מכנה את ההתנהגות הזאת של צה"ל בשטח "הכלה". זוהי דרכו להתמודד עם המצב, אבל חיילים וקצינים זוטרים בשטח חושבים קצת אחרת. הם, מצדם, מכנים זאת "פגיעה בהרתעה" ו"חוסר אונים להגיב".

המצב הזה, שמכונה כאמור "הכלה", מתאר עשרות ואולי מאות מצבים שנוצרו לאחרונה בשטח פיקוד המרכז, שבהם החיילים פשוט למדו לקבל סף מסוים של אלימות, ולא להתייחס לאירועים כחמורים. המתפרעים הפלסטינים, מצדם, מבינים שהם יכולים להסלים את פעולותיהם, וכך נוצר לו מדרון חלקלק ומסוכן של אירועים, שבסופו של דבר יסתיימו בפגיעה בנפש.

בפסיכולוגיה המונח "הכלה" מוגדר כך: "יכולת לקבל רגשות וקשיים של הפרט או של האחר כפי שהם, מבלי להדוף ולהכחיש אותם". זה יפה לפסיכולוגיה, אבל בשטח המצב נראה אחרת לגמרי. אם נשים בצד את חילוקי הדעות בין הימין לשמאל, לא ייתכן שהצבא מקבל בשקט ובהבנה בלוקים ובקבוקי תבערה שנזרקים ביהודה ושומרון על אזרחים וחיילים. לא משנה מי מחזיק באותו בקבוק - גבר, אישה או נער. מדובר בנשק לכל דבר ועניין שיכול להרוג, ויש לבצע ירי חי לעבר מי שמחזיק בו. עם מיידי האבנים אפשר להסתפק גם בכדורי גומי. 

לפני קצת יותר משני עשורים לצה"ל היה רמטכ"ל אחר - רפאל (רפול) איתן שמו. אז, כשענד דרגות רב-אלוף, הוא העניק ציון לשבח לחייל מילואים שביצע ירי לעבר פלסטיני שעמד להשליך בקבוק תבערה, ופגע בו. היום סביר מאוד להניח שאותו חייל לא היה מקבל ציון לשבח. כנראה שהייתה אפילו נפתחת חקירה, ובסיומה ייתכן החייל הזה היה מצטער על מעשיו ומהסס בפעם הבאה.

הנתק הזה בין חלק מהפיקוד הבכיר לבין החיילים והקצינים בשטח נראה היטב. חיילים, שמשוחחים עם מתנחלים המתגוררים באזור, מספרים על התסכול העמוק שהם חשים כתוצאה מכך שאינם יכולים לפעול, כפי שלימדו אותם. אפילו מפקדי החטיבות, קצינים בדרגת אלוף-משנה, מסרבים לקבל את המצב המוזר שנוצר ודורשים שינוי במדיניות, אבל קצין בכיר בצה"ל ששוחחתי איתו הגדיר זאת כך: "זה גדול עליהם". מדובר במקבלי החלטות שהדרגה שלהם היא הרבה יותר גבוהה מאלוף-משנה.

אם הרמטכ"ל בכל זאת החליט לקבל את יידויי האבנים ובקבוקי התבערה ולהקשות על החיילים להגיב, מסיבות השמורות עמו, היה נכון יותר להגביר את האכיפה, ובכך אני מתכוון לפעילות מבצעית. אתם לא רוצים לירות במתפרעים האלה? אז תתפסו אותם באמצעות מחסומים ומארבים, לפני שהם מצליחים לבצע את מעשיהם. תעצרו אותם ותנערו להם את הצורה. ככה לפחות תמנעו את האירוע הבא. בפועל, אין ירי ואין מעצרים נרחבים. 

המצב הזה עלול להיגרר להסלמה של ממש. התפיסה הייתה שאם צה"ל לא יגיב - הפלסטינים לא ייפגעו, והשקט ישוב לאזור. ובכן, מי שהוביל את המדיניות הזאת - טעה. מה שקורה דומה למצב שבו לאדם יש חור בשן וכואב לו, אבל הוא לא מגיע לרופא שיניים. הכאב הרי לא ייעלם אם לא יטפלו בו, ועם הזמן כנראה רק יחמיר. מה שיכול היה להיגמר בסתימה קטנה, יהפוך לטיפול שורש. יכול להיות שבגלל ההתעלמות, ישראל תידרש בטווח הזמן הנראה לעין לטיפול שורש ביהודה ושומרון. 

דורון נחום הכתב לענייני ביטחון ופלילים NANA10 

ניתן ליצור קשר: [email protected]

גם בפייסבוק: Doron Nachum