לא לאטום אזניים, לא לעצום עיניים, לא לעזוב ידיים,

אני רוצה לבקש ממי שקורא את הפוסט הזה משהו. אני רוצה שתסגרו את הדלת, שתיכנסו לשיר ששמתי פה למעלה, תעצמו עיניים ותקשיבו לו היטב. תקשיבו לכל מילה בשיר. אפילו אם אתם מכירים את השיר, תאמינו לי- אני כבר עשיתי את זה, ואני רוצה להעביר את הדבר המדהים שהשיר הזה העביר בי הלאה.
תמשיכו לקרוא רק אחרי שאתם מסיימים.

סיימתם? מקווה שאתם לא מרמים. אני רוצה לספר לכם מה קרה לי כשסיימתי לשמוע את השיר הזה. אני התחלתי לבכות, ממש כמו המשורר והדובר בשיר.אמא שלי היא זו שהשמיעה לי אותו ופשוט התחלתי לבכות. זה שיר מטלטל נורא. ואני מקווה שלא טלטלתי פה אף אחד יותר מדי.
שני החברים בשיר רבים על משהו נורא מהותי בחיים שלנו- על האמונה, על השאלה של יש אלוהים או אין אלוהים, אבל בדרך, עם כל שאלת האמונה שאני לרגע לא מפקפקת בחשיבותה, הם שכחו משהו בדרך. הם איבדו משהו. 
שנה שעברה למדתי בספרות יחידה בשם "לדעת טוב ורע" ונתקלנו באי אלו סיפורים ודילמות. השיר הזה מאד התחבר לי ליחידה הזו ולמדרש בשם "קמצא ובר קמצא". השורה התחתונה של המדרש היא לאן השנאה והריבים מביאים אותנו, לפחות בעיניי. אפשר להסתכל עליו מכל הכיוונים ואתם מוזמנים לקרוא- הוא סיפור עם המון מוסר השכל. בקיצור, אני חושבת שהשיר הזה, המשורר, של שולי רנד, בעצם לא מעמיד במרכזו את שאלת האמונה, אלא את שאלת החברות ואיך אנחנו לפעמים בתוך העניין של "להיות צודק" שוכחים דברים חשובים בדרך. אני חושבת שהשיר הזה צריך להיות בתודעה של כל אחד מאיתנו, להבין מה אנחנו עושים לפעמים, אפילו בשביל דבר חשוב כמו אמונה, או להיות צודק, על מה אנחנו מוכנים לוותר?
מישהו מכם רוצה להגיד לי שהוא מסוגל לוותר על חבר קרוב שלו, חבר נפש, בגלל שאתם לא מסכימים בשאלה מסויימת? מהותית ככל שתהיה? שאלת האמונה היא שאלה חשובה לאין שיעור, היא שאלה שמחובתנו לדון בה, אבל לא משנה באיזו שאלה מדובר- מישהו פה מסוגל להגיד בלב שלם שהוא היה מסוגל להגיע למקום הזה עם חבר? אני יודעת להגיד לכם שלא הייתי מסוגלת. שאני מעדיפה להשאיר מחלוקות מסויימות לא פתורות מאשר להמשיך ולריב על משהו שסביר להניח ולא יבוא על פתרונו אלא סתם יחרב חברויות.
שתי החברות הכי טובות שלי לא מסכימות עם הדעות הפוליטיות שלי, אני חושבת דבר אחד והן חושבות ההפך. ואנחנו צוחקות אחת על השנייה בנושא הזה, אני אומרת שאני "שמאלנית מבית טוב" והן אומרות ש"שמאלנים לא יכולים להיות מבית טוב" ועוד ועוד, אבל זה לא מגיע לריבים של באמת. כי הן מכבדות את מה שאני חושבת, ואני מכבדת את מה שהן חושבות. ואני אוהבת אותן הכי בעולם, למרות מה שהן חושבות.
אז אני רוצה שנבדוק עם עצמנו, מה אנחנו מוכנים להקריב למען הויכוחים האלו? כמה עוד ניתן למען המלחמות? אולי הגיע הזמן שנעשה שלום לא בגדול, שלום בקטן? עם עצמנו? עם מי שמסביבנו? שנפסיק קצת לריב? שנשלים עם זה שזה שאנחנו חברים ואוהבים אחד את השני, ונקריב אחד עבור השני את הכל, לא אומר שאנחנו חייבים להסכים על הכל? ולא רק נגיד את זה, אלא גם נעשה את זה. נזכור שכולנו באותו הצד, שכולנו אנושות. שאם נעמוד מול חייזרים- אז זה לא משנה שחור או לבן, גבר או אישה, ימין או שמאל, ישראל או מדינות ערב. למה אנחנו צריכים גורם שנתאחד כנגדו? אי אפשר פשוט להתאחד? אי אפשר פשוט לעשות שולם? פשוט להפסיק לריב?
השיר הזה הוא מדהים בעיניי, סתם רציתי לשתף את החוויה המטלטלת שהשיר הזה עשה לי איתכם, אם מישהו מכם רוצה לשתף או לספר אני יותר מאשמח :) שתהיה לכם שבת שלום! טל.