איכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי נשברת וחוזרת לאותם ההרגלים הישנים האלה שהשארתי מאחור.
כבר כמה חודשים שהרגשתי שובע וניצחון, כאילו המלחמה נגמרה ולא תחזור יותר.
חבל ששכחתי שזו מלחמה ארוכה, וזה היה בסה"כ קרב אחד קטן.
אני מרגישה את הצורך הזה לחזור לאותה נקודה שעזבתי מזמן בצעדים גדולים ונשבעתי שלא אחזור, ואני מתפתה יותר מתמיד.
כי המחשבות והמעשים האלה שיושבים לי בפינה של הראש וקודחים לי בתוך המחשבות מציעים חיבוק חם ומבין שלא קיבלתי ולא הרגשתי כבר מזמן,
והציפיות שהם מציבים שוב, והתקוות שהם מציעים שוב. הם קוראים לי ונותנים לי טפיחה קלה בשכם ומציעים לי לצאת שוב פעם למסע.
כבר חצי שנה שהכל בסדר ואני נמנעת מהמחשבות האלה כמו מאש, אבל פתאום אני רוצה ואני צריכה ואני מתגעגעת.
פתאום כל ההרס העצמי והשנאה העצמית שכל כך פחדתי מהם נראים לי נסבלים, כאילו הם שווים את זה.
והנשקים שלי פתאום אוזלים לי ועוזבים אותי, ואני נותרת לבד במערכה מול המחשבות האלה שעוטפות ומחבקות ומנשקות מכל כיוון.
פתאום אני כבר לא אני החזקה, אני החכמה, אני שיודעת מה היא רוצה, אני שמבינה למה המחשבות האלה נוטפות רוע.
פתאום אני סתם אני. פתאום אני קצת טיפשה.
פתאום אני כבר לא כל כך חזקה והסדקים מאיימים לשבור את הסחר ולתת לכל הרגשות והשנאות לצוף לשטח ולהטביע אותי בתוך שנאה עצמית וייאוש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אנה - בל .
