לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

במקום שהרצאיונל והרגש נפגשים


כל מי שאני נמצא פה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2011

תופת


אתם מפנים את הראש הצידה, לא מוכנים להסתכל לאמת בעיניים. לא מוכנים לומר את המילה היחידה שתשחרר אתכם מכל מה שאתם מרגישים כרגע. אתם כאלה מטוטמים במשחקי הכוחות והאגו שלכם שלא מובילים לשום מקום. והכל נשאב כמו חור שחור ונשורת רדיו- אקטיבית לחדר ליבי הקטן. והלב המצולק והגוף המסורטן שלי נתון לחסדיכם. והנפש שלי פרוסה כמו סדין אסופה בדם כדי שתאספו את שברי רסיסי ליבי הכמעט אמביוולנטיים למחצה. והכל לא מובן. ושום דבר אינו כמו שהיה. לפעמים אני רוצה לצעוק כל כך חזק. תשמעו אותי! שתראו לפעם אחת ולבטח לתמיד את תמונתי המלאה למול עינכם. שתדעו אותי. שתבינו אותי. שבפעם היחידה אני אוכל להסתכל על עצמי מבלי להשפיל מבט. שאני אפסיק לשנוא את עצמי, שאני אפסיק לראות בעצמי גוש בשר. שאני אפסיק לחיות את אותה התופת יום אחרי יום. שפלאשבקים יפסיקו לבוא. שפעם אחת אוכל להצליח לישון טוב. אני מייחל כל כך חזק ליום שבו אוכל להסתכל על עצמי. שאוכל להיות שמח שוב. שהצלקות יגלידו עד כמה שניתן, ששום עבר לא ירדוף אחריי. אני מייחל למשהו יותר נעים. למקום יותר חמים מהתופת שתוקפת אותי עכשיו. ופצצות מרגמה של דמעות שוטפות את ליבי ודם זורם מהעיניים הלאה לעורקי הסנטר. וכל העולם מתהפך והצבעים מתערבבים. ואנחנו כמו זיקית כולנו צבועים. אני מחכה לעולם המושלם שלי.

אני מחכה למשהו אחר. 

נכתב על ידי פצוע נפש , 28/4/2011 00:10  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של זו שיושבת ממול באוטובוס. ב-4/11/2011 17:18
 



פוסט-ראומה


אנשים מעמידים פנים שהם מבינים מה זה כשהם לא. חושבים שזה קל פתאום לשנות פאזה אבל למעשה ההפך הוא תמיד הנכון. זה אף פעם לא קל. זה אף פעם לא קל לבכות באמצע הלילה ותמונות רצות לך מול העיניים כמו סרע רע. אנשים לא יכולים להבין פתאום את הרגשת המחנק שתוקפת אותך, את הקיפאון שנוחת עליך באמצע יום בהיר או סגריר. אתה תמיד תהיה הזר והמנוכר, תמיד תהיה ההוא מהצד זה שלא שווה כלום. תמיד תהיה ההוא שיחשבו שהוא חלש. ובכן, לי נמאס להיות חלש! אני אפסיק לרחם על עצמי ואני אפסיק להיקלע לתוך הדיכאון הזה. אז פיטרו אותי מהעבודה, אז שיקרתי, אז אני מרגיש עכשיו כל כך חרא עם עצמי ואני מתבייש בעצמי. אין לי ממה. לא הייתה לי ברירה אלו היו האוטומאטים האלה. חלילה אני לא מצדיק את זה. אפילו לרקוד אין לי כל כך כוח. אלוהים יודע כבר כמה זמן לא הייתי בחוג - אבל גם אם אני לא אעבוד אני אכריח את עצמי ללכת לשם. אני חייב כדי שזה יעשה לי טוב כדי שאתפרק. אני חייב להתפרק, ואם מה שקרה בשבוע האחרון מוביל להתפרקות  אז שיוביל. צריך לפרק תשתיות שנבנו עקום ולהרוס אותן ולבנות עליהן תשתית חדשה ויותר טובה. ביום שלישי חוויתי את אחד הדברים הכי נוראיים שאי פעם חוויתי. במשך חמש- עשרה דקות חזרה לעבר. חזרתי לאונס. כל מה שראיתי מולי היה הונטה, המוסך הנטוש, עמודים קפואים של רוע מתכתי שהחזיקו את סכך האי שפיות מעל לראשי. הרחתי את ריח הגריז המעורר. הרגשתי אותם עושים את מה שהם עושים. לא ראיתי עוד את המוקד או את המקום שבו הייתי באותו הרגע. איבדתי קשר עם המציאות. זה מפחיד, מבעית. מבהיל! אני הרגשתי כאילו סוגרים אותי, אני הרגשתי כאילו חונקים אותי, כאילו עושים שוב את אותם דברים.חזרתי לאחור בזמן עם הזכרונות המודחקים שהחלו להיירות כמו קליעים בצרורות. חזרתי לאותה  נקודה שבילדות קפאתי. חזרתי לאותה נקודה, לאותה סיטואציה שגרמה לי להיות מה שאני כיום. שונה מעט, אולי אפילו לא הכי מוסרי. פיטרו אותי על חוסר אמינות. זה אף פעם לא נעים. נמאס לי להתבייש בזה כי זה מה שאני וזה מי שאני. אני לא עושה את זה כי אני אוהב. לא עשיתי את זה כי אני נוכל. עשיתי את זה כי הייתי חייב לצאת באותו הרגע. היו לי 72 שעות של כאב ראש בייחוד אחרי שהבית והעבודה גילו את מה שקרה. הבית בהתחלה לא תמך. ובעבודה... טוב זאת עבודה לא חייבת לתמוך, העיפה אותי לקבינימט. ועם הפסיכולוגית שלי, השבוע אני חושב שהייתי איתה יותר בקשר ממה שאי פעם הייתי. ביום שלישי עשיתי אצלה פגיעת חירום במונית ספיישל היא הרגיעה אותי.

 

אנשים חושבים שכשאתה עובר חוויה טראומתית הרבה שנים אחרי אתה יכול לצאת ממנה בקלות- כמו אנשים רגילים. אבל זה ממש לא ככה יש משקעים, יש צלקות שבכל רקע עלולות לחזור לדמם ולגדול מבפנים. יש את הבושה, את ההלקאה העצמית, את השנאה של אותו חלק. את הכעס העצמי על הדברים שעשיתי, את הכעס על עצמי שאני מוותר לעצמי שוב, שאני מתחיל לחזור לאחור, שאני מתחיל להרגיש חסר ערך. על הכעס על עצמי ששוב אוטומט שני מתחיל לצאת לדרך והוא - החוסר אמון והערכה שלי כלפי עצמי.

בחיים שלי לא חשבתי שאני אכתוב משהו כזה חושפני, תמיד עטפתי את עצמי כמו מתנה בנייר עטיפה. רק שלצערי זה לא היה נייר אחד. אני כואב. אני כאוב. אני פגוע מעצמי. מהמאזוכיסטיות שלי. מהוויתור העצמי שליכבר מלכתחילה. זה הזמן להשתנות! בגלל זה אני בטיפול! בגלל זה אתמול נלחמתי ועשיתי את השיחה עם המנהלת הגדולה של המוקד! בגלל זה פעם ראשונה התחלתי לקחת אחריות על המעשים שאני עשיתי. בגלל זה הכל הולך להיות שונה. אני נמצא במקום אחר. אני צריך לזכור את זה. אני במקום אחר.

 

פוסטראומה זה לא משהו פשוט או של מה בכך. בייחוד לא למישהו שעבר התעללות מינית ופיזית ממושכת, בייחוד למישהו שעבר התעללות נפשית מכולם כולל מעצמו. בייחוד שהאדם שאוכל הכי הרבה את הלב זה הוא עצמו. זה אף פעם לא קל, ולאחר תיבת הפנדורה שנפתחה זה לא הולך להיות קל בזמן הקרוב.

נכתב על ידי פצוע נפש , 14/4/2011 15:59  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בתשבע ב-2/5/2011 18:24
 





Avatarכינוי:  פצוע נפש

מין: זכר

תמונה




6,735
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפצוע נפש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פצוע נפש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)