אנשים כל כך מגעילים אותי, הלוואי וזה לא היה כך. הלוואי והייתי נאיבית, אבל כולם מתנהגים כאילו התפקיד שלהם הוא לאכזב אותי.
אבל הם כבר לא מאכזבים אותי, כגודל הציפייה גודל האכזבה. ואני כבר לא מצפה.
יש לי וידוי- אני מוסקן, ואני אנטיפטית. אין לי צורך בלהתערבב עם כל המי ומי.
וכשחשבת שאני כן מנסה בסופו של דבר להשתלב, במקום לצאת מנק' הנחה שאם זה מה שאני רוצה אז זה כנראה הכי טוב בשבילי, חטאת כמו הקודמת בנעלייך וכעסת עלי. כעסת עלי על שכביכול ניסיתי להתחבר יותר לאנשים אחרים, אנשים שלא היו את. עצבנת אותי כל כך שלא טרחתי להסביר לך שדבר לא השתנה, ושאני עדיין לא החברה שלהן, מהסיבה הפשוטה שאני גם לא החברה שלך ובטח שלא חייבת לך הסברים והתנצלויות. ואחרי שאת 'התאכזבת' מההתנהגות הצבועה שלי, התחלת להתחנף אליהן בעצמך. מגעילה. תעשי מה שאת רוצה, אבל אל תחשבי שאת יודעת מה טוב בשבילי, במיוחד כשזה בא ממקום של אגואיזם וקנאה. את אפורה וטפלה. ותמיד תהי כזאת. וברור שאת לא יכולה להכיר בקיומי במוח המעוות שלך, כי שתינו יודעות שאני יותר שווה ממך. ואת בהחלט לא יודעת איך לשאת את זה. אז צאי לך עם החברות שלך שכמובן באופן מפתיע נראות פחות טוב ממך, וכן באופן טבעי פחות חכמות וכישרוניות ממך. אין כמו מכוערות להעלאת הביטחון העצמי, לא כן?!
והמשפחה, הו המשפחה. משפחה לא בוחרים? בולשיט. נולדתי למשפחה מסויימת אבל אני בחרתי לאהוב את מי שאני רוצה לאהוב, ולהשתייך למי שאכפת לי ממנו.
אבא ומשפחתו הדולה (גדולה מידי שיש להכחיד) מחוקים ממזמן. ובסופו של דבר גם משפחתה של אימי הובלה אל הגרדום. אין הנחות. נכון שבמצבים הקשים שלנו הם לא עזרו לנו, כי הם לא היו חייבים לנו כלום אף פעם (כי אז מה אם האחות שלכם שקעה בדיכאון, ושלא היה לה במה להאכיל את הילדים שלה בזמן שאתם יושבתם על מיליונים).
אז הם לא חייבים לנו כלום, וככה גם אני. קשרי דם אף פעם לא היוו גורם מכשיל עבורי. וככה זה תמיד, אני מחשיבה אנשים כמשפחה רק לאחר שהרוויחו את הזכות הזאת בעצמם.
כי נגמר לי. כי כן, אני עדיין נושאת צלקת מאבא. שבמקום להגן עלי, הטיח באופן מרושע את כל הרוע לפרצוף שלי. לפרצוף התמים שלי.
אמנן צמחתי להיות אדם טוב יותר, ולא יהיה קל לרמות אותי בעולם הזה. אבל כדי להגיע לכאן הייתי צריכה להידרדר תחילה, עמוק לבוץ כדי להבין שיש אנשים שאכפת להם ממני, ויש כאלה שפשוט לא. ושאין מה לעשות. אם צועקים חזק לעזרה ואף אחד לא משיב, צריך להתאמץ לצאת בכוחות עצמך משם אחרת...
אז כן... אני מוסקן, ואני לא סובלת אנשים. אני לא מאמינה בהם. הדבר היחידי שאני יודעת לגביהם זה שהם עלולים לפגוע בי יום אחד. כי ככה הם בנויים, לשים את עצמם לפניי. וזה בסדר! רק אל תנסו למכור לי את הלוקשים שלכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Muskan