אז לאחרונה יצא לי להתקל בהרבה בלוגים שעוסקים בהפרעות אכילה,
יותר נכון...בבלוגריות עם הפרעות אכילה.
רציתי לכתוב על הנושא הזה מכיוון שהוא מאוד קרוב אליי.
לי אישית, מאוד קשה לראות בלוגים כאלה.
אני חושבת, שבתוך כל אחת ואחת מאיתנו יש את המחשבה שאנחנו לא מספיק מושלמות, שאנחנו לא תמיד יפות,
שאנחנו לא תמיד נראות טוב.
וזאת מכיוון שהתקשורת והחברה שלנו מכתיבה לנו איך להראות ואיך להתלבש ואין להתנהג.
כן, גם לי היו הפרעות אכילה.
כשהייתי בת 16, לפני שנתיים, זה התחיל, בתחילת כיתה יא'.
תמיד אהבתי לאכול, וגם אף פעם לא הייתי שמנה...יש לנו גנים רזים במשפחה, אין אף אחד שמן.
וגם כולנו אוכלים בריא, ואוכלים נכון. אנחנו לא "פריקים" של בריאות אבל אנחנו משתדלים לאכול מאוזן,
אבא שלי אוכל הכל! והוא רזה ונראה טוב ושרירי, כי הוא עושה ספורט,
וכנל לגבי אמא שלי.
אבל איכשהו גם אני נפלתי לתוך החור השחור הזה..
תמיד יש לי מחשבות שאומרות לי לא לאכול, ולהרזות באמצעות דיאטה קיצונית כי זה הכי מהר ככה.
אבל בתכלס? אין קיצורי דרך לדיאטות.
דיאטה זה תהליך ארוך, ומצריך סבלנות והקשבה לגוף שלך. אחרת, את תזיקי לגוף שלך...
לא קיבלתי מחזור 10 חודשים,
השיער שלי נשר,
העור שלי היה יבש,
הייתי חיוורת,
היה לי קר מאוד כל הזמן,
היו לי שחורים מסביב לעיניים,
הלב שלי היה חלש,
והכי הכי הכי חשוב, לא הייתי מאושרת.
התחלתי להרזות ממש מהר...כמעט ולא הייתי אוכלת, הייתי שותה תה ואוכלת ירקות.
תוך חודש ירדתי 7 קילו, אנשים מהר מאוד ראו את זה אצלי...
אנשים התחילו להגיב על הגוף שלי, ואהבתי את זה, לא ידעתי בדיוק מה קורה לגוף שלי..
הרגשתי חלשה, אבל אהבתי את זה, והמשכתי בדיאטה הקיצונית.
לאט לאט התחלתי להתנתק מהעולם שלי.
לא יצאתי מהבית. הייתי עצבנית כל הזמן. רבתי עם ההורים. הייתי חסרת סבלנות ומגעילה רוב הזמן לאנשים.
לא רציתי לדבר עם אף אחד.
היו מציעים לי לצאת לבית קפה או מסעדה, הייתי מסרבת. שלא לדבר על ארוחות משפחתיות.
על כל קילו שירדתי, הרגשתי יותר ויותר שמנה.
הרגשתי שמנה, הרגשתי עלובה, הרגשתי שבא לי למות, לא הרגשתי צורך לחיות.
עד שהתחילו אצלי התקפי אכילה.
התחלתי לאכול, הייתי כבר בתת משקל, אבל מרוב ההרעבות והצומות וכל ההתעללות שעוללתי לגוף שלי,
הגוף זעק לעזרה.
הוא היה צריך אוכל.
אז התחלתי לאכול...ולאכול...ולאכול...לא הייתי מצליחה להפסיק, מרוב שהייתי רעבה.
גם אחרי שהייתי שבעה, הייתי ממשיכה לאכול, כאילו לא שלטתי בעצמי, הייתי אוכלת ואוכלת.
כל כך פחדתי לעלות במשקל, שהייתי קונה משלשלים, הייתי בולעת 10 כדורים בבת אחת, כדי שאוכל להתרוקן מהכל יום למחרת.
אז ככה אחרי תקופה מסוימת של הרעבות,
התחילו אצלי התקפי אכילה וצומות. מעגל כזה, של צום אחרי בולמוס(התקף אכילה). בולמוס-צום,בולמוס-צום. ככה יום יום במשך כל הקיץ.
בחופש הגדול בין כיתה יא' לכיתה יב',
ביקשתי עזרה.
לא כי רציתי לצאת מההפרעת אכילה. לא כי רציתי "להבריא", כי רציתי להפסיק את הבולמוסים.
רציתי שהרופאים יפסיקו לי את הבולמוסים.
כל כך פחדתי להשמין, אז ביקשתי עזרה מההורים שלי.
הם אישפזו אותי בבית החולים "שניידר" שבפתח תיקווה. הייתי שם במשך חודש באישפוזי יום אצל ד"ר דנצינגר. (שנאתי אותה ממש 
)
הטיפול בהתחלה היה מאוד קשה. כי היה לי קשה לאכול, פחדתי להשמין.
הם הכריחו אותי לאכול 6 ארוחות ביום.
ארוחת בוקר, משהו באמצע, ארוחת צהריים, משהו באמצע, ארוחת ערב, וארוחה לילית קטנה.
השבוע הראשון היה הכי קשה. בכיתי הרבה. וגם ההורים שלי סבלו. מאוד.
הייתי עושה להם בעיות, סקנדלים, צעקות, צרחות, קללות, רק שלא ייתנו לי לאכול. רק שלא יעלו אותי במשקל.
נשקלתי כל בוקר, עשיתי בדיקות לב ובדיקות דם כל שבוע, הייתי במעקב כל הזמן.
עם הזמן, יום-אחרי-יום, התחלתי להתרגל למצב.
התחלתי להתרגל לאכילה מסודרת. היה לי קשה, מאוד קשה. שנאתי את עצמי כל כך על זה.
התחרטתי על זה שאמרתי להורים שלי שאני צריכה עזרה.
לא רציתי לאכול מסודר.
רציתי להפסיק לאכול. שזה שני דברים שונים לגמרי..
אבל ההורים לא וויתרו עליי, לא נתנו לי לא לאכול. לא הרשו לי לצאת מהבית עד שאני לא אוכלת. לא הרשו לי לעשות ספורט.
אז "נכנעתי" לטיפול.
אחרי שיצאתי מהאישפוזי יום משניידר, הועברתי לטיפול ע"י קופת החולים שלי,
הייתה לי פסיכיאטרית, פסיכולוגית ודיאטנית.
כל שבוע 3 פגישות, עם הפסיכולוגית, עם הדיאטנית, ועם הפסיכיאטרית כדי לקבל תרופות (פריזמה, ויאפקס, וריספונד).
הייתי ממש מדוכאת בעקבות הטיפול, כי העלו אותי במשקל, ורציתי להמשיך להרזות.
אבל לאט לאט הזמן עבר.
והשיחות עם הפסיכולוגית שלי מאוד עזרו לי (עדיין עוזרות).
לאט לאט יותר נפתחתי עם הדיאטנית שלי, אחרי כמה חודשים של טיפול התחלתי לאכול לבד, מבלי שישגיחו עליי.
הייתי מידי פעם מרמה ומשמיטה דברים מהתפריט שלי והייתי משקרת לדיאטנית כדי שלא ייכעסו עליי,
אבל גם זה עבר.
אחרי 8-9 חודשים הרגשתי כבר הרבה יותר טוב עם עצמי.
קיבלתי מחזור, והשיער שלי התחזק הרבה יותר..
הייתי יותר שמחה, יותר מאושרת. התחלתי לחשוב על דברים אחרים, ולא רק על אוכל ועל קלוריות ועל הגוף שלי.
הייתי יוצאת יותר מהבית, חזרתי לחייך, חזרתי להיות עם החברים שלי ועם האנשים שאני אוהבת.
היום,
אני הרבה יותר שלמה עם עצמי.
אני אוכלת הכל...באמת הכל...ולא משמינה. אני שומרת על המשקל שלי כבר חצי שנה! מאז שהגעתי למשקל היעד שהציבו לי,
אני שומרת עליו עד היום!
ואני לא משמינה בכלל...זה מוכיח שאפשר גם לאכול, וגם לא להשמין 
כמובן שצריך לשמור על פרופורציות..אני לא אוכלת כללללללללל מה שבא לי, ברור, אבל אני אוכלת בכמויות הנכונות.
אני באמת באמת מקווה,
שכל מי שיש לה הפרעת אכילה שתקרא את הפוסט הזה,
ואולי, הוא יעורר עבורה השראה אמיתית.
השראה לחיים.
הנה אני אז:
והנה אני היום:
מאושרת ומחוייכת.
עריכה:
קודם כל...
וואו..לא ציפיתי לכל כך הרבה תגובות..
ובכלל לא ציפיתי להגיע למומלצים, ולפוסטים החמים..אני לגמרי בשוק 
עוד משהו שאני רוצה להגיד..
כל אחת ואחד שיש לה\לו בעיות אכילה, ורוצים להתייעץ או סתם אוזן קשבת, יותר ממוזמנים לשלוח לי מייל!
הכתובת היא: [email protected]
תודה רבה רבה רבה על כל התגובות!
קראתי אחת אחת. (ואמשיך לקרוא)
אז תודה רבה
עריכה 2:
כוסעמק איתכן,
אני מפרסמת פה משהו שאמור לזעזע אותכן, ואתן אומרות שזה נותן לכן השראה?!
איך זה:
נותן לכן פאקינג השראה?!
כשאני מספרת לכן שהיה לי לב חלש, 24 דופק בלילה,
לא הצלחתי לעלות מדרגות,
ההורים שלי,
החברים שלי,
אף אחד לא היה יכול לסבול אותי ולראות אותי מדרדרת,
לא הייתי מחייכת, לא הייתי יוצאת מהבית, בדיכאונות כל הזמן,
איך זה נותן לכן יותר השראה מזה:
כן..זה עגבניות שרי עם שוקולד 
(אני עם שתי החברות הכי טובות שלי במסיבת גיוס שלי)
?!?!?!?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
porcupine tree.
