אני תמיד מגיעה לאותה המסקנה ושואלת את אותה השאלה כשאני מתעייפת מהאנשים שאני נמצאת איתם.

איכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי מוקפת בחוג חברתי של פריקים, ולא, אני לא מתכוונת לפוזרים קטנים בני 15, אלא לאנשים שתמיד משהו לא בסדר איתם... נכון, אין דבר כזה בן אדם בסדר, האומנם?

אולי המסקנה הזאת נובעת מכך שכל החברים שלי הם כאלה... לא רגילים.

הכל תמיד חייב להיות אצלם משהו לא בסדר, המחשבות, הפילוסופיות, אורח חיים, הרגלים,  הומור, מעשים ובעיקר תסבוכים קשים. הכל חייב להיות אצלכם לא רגיל וקשה? למה???

אני שמה לב שלכל הקבוצה הזאת יש בעיקר משהו משוטף, כולם אומנים מחורבנים בשקל!! (הכל נאמר באהבה). אני בן אדם שמשתעמם מהר, זה לא חדש.. לכן איכשהו אני מוצאת את הגירויים המנטאליים שלי אצל סוג האנשים הספציפי הזה. זה מעניין, כשאני פוגשת אנשים שדבקים במטרה שלהם בחיים ולא נכנעים לנורמות חברתיות המסתכמות בללמוד, לעשות צבא, לעבוד, להמשיך ללמוד עד צאת הנשמה, להתחתן בדרך ולפרנס את האישה שלך (הגירושים זה לא גלגל הצלה) ואת הילדים עד שאתה מת עם חסך נפשי גדול שפספסת משהו בחיים, את החלום הזה שבו רצית להיות משהו גדול, או לפחות להביא לעולם לא משהו בנאלי, ביולוגי, תורשתי וכו' כמו שכל דבר חי (החל ממיקרוב) יכול לעשות. משהו אחר... משהו שבא מהנפש, וכדי שמשהו יצא מהנפש חייב להיות סדק מאד גדול שגורם להכל להשפך החוצה, משמע, כל האומנים שרוטים.

אפילו הבן אדם האחרון שאיכשהו הרגשתי סימפטיה כלפיו, נראה לי בהתחלה כרגיל בהחלט... מסתבר שממש לא, איכשהו הוא עדיין דבק בתחביב אומנותי משלו, ועם כך נתתי בסיס לשריטה שלו שהסתברה  כהגיונית וקשורה לתחביב שלו מאד... המממ....

האם זה אומר משהו עלי? תמיד טענתי שאני אומנית בשקל, יכול להיות שאני רק מתחזה לאחת שרוצה  להיות אומן רק בגלל הערצה לאנשים כאלה?

 ההרהור הזה מסתבר עדיין פתוח, לעזאזל.. עד שהיה לי קו מחשבה שבתקווה יסגור את התקייה הזאת בראש, ובסיכום יהיה כתוב "שלום, אני ואל, ואני יודעת מי אני..."

לא קרה עדיין, התיק הזה מלא אבל לא סגור. אני מתחילה להתעייף במסע שלי אחרי החיפוש העצמי.

צריך לאגור כוחות ולחפש גירויים חדשים.

רעיונות?

יש החכמים מחיים של עצמם אולי, אבל יקחו על עצמם את היכולת לייעץ לי דבר טיפשי בשאלה... איך את יכולה להמשיך לחפש אם את לא סגורה על עצמך? ואיך גירויי חדש יכול לטעון אותך מחדש, את עייפה מזה? לא?

לא ממש... אני חיה על זה, זה החיים שלי... אני תמיד חייבת איזון מצד אחד במשהו שיחזיק אותי שפויה מצד שני אני חייבת משהו חדש שעדיין לא ניסיתי.

הדבר היחיד שתמיד נשאר מעניין בשבילי זה אנשים והשריטות שלהם, והפעולה התמידית שלי בלפרש ולנתח אותם... אני כל הזמן עסוקה בלנתח אנשים אחרים אז בעצם  לא נשאר לי זמן בשביל עצמי.

אולי העייפות שלי נובעת מכך שהזנחתי את עצמי בכל החפירות האלה? אולי אני צריכה שמישהו יגיד לי מי אני במקום שאני אחפש את עצמי באנשים אחרים? אולי... אני לא יודעת, כנראה שבילבלתי את עצמי כרגיל...