כולם עכשיו בטח שקועים בטקס, מקבלים תעודות ולוחצים למנהלת את היד. מקבלים איזה ספר תנ"ך עם הקדשה שלא באמת הושקע בה זמן, ושמחים מזה שהם עברו עוד שלב בחיים ועכשיו הגיע הזמן שיתחילו לחיות באמת ויתגייסו לצבא ויהיו לאנשים גדולים וכל יכולים.

ואם כל זה בא מהר מדי?, אני אישית מודה שאני מתרגשת מאוד להתחיל את החיים שלי, אבל מאוד מפחדת למצוא אותם שחורים הרבה יותר מהדמיון שאני מנסה ליצור לעצמי בראש.

והצבא, מה איתו... היום שנתיים בצבא זה פחד אלוהים. מי יודע אם התפקיד שינתן לי באמת יהווה משמעות אחר-כך ואני אוכל להשתמש בו. והרי אני יכולה להשתחרר בקלות אז למה אני פשוט לא משתחררת והולכת לשירות לאומי? החלטות.

אני שונאת החלטות, אולי מהיותי בת למזל דגים ואולי כי אני לא מצליחה להבין את האנשים האלו שמחליטים בקלות "אנ דנ דינו ...", אצלי כל החלטה לוקחת זמן והמון מחשבה, מלאת פחד לעשות את ההחלטה השגויה ולמצוא את עצמי בעצבים ובכעס על עצמי על כך שלא בחרתי אחרת כל עוד יכולתי.

ואני מכירה את עצמי קצת יותר טוב מכולם, ואני יודעת שצבא לא יעשה לי שום דבר טוב, למה אני יודעת? כי אני מכירה את עצמי, לא נועדתי למסגרות חסרות היגיון שהולכות בקו ישר וחסרות כל יכולת ופתיחות ראש להביט מדי פעם ימינה או שמאלה.

לא נועדתי ליומרנות. אני אוהבת למצוא היגיון ב-מה שאני עושה, ולא ללכת עיוורת למערכת. עשיתי את זה יותר מדי שנים. וכבר מאס עלי העניין.

ולא, זה שיצעקו עלי לא יבגר אותי, וזה שיתקעו אותי עם אנשים שאני אשנא גם לא יגרום לי להגיד אחרי הצבא "אבל למדתי להסתדר במקום שלא היה לי נוח בו." עד היום אני במקום שלא טוב לי בו, עד היום החיים העמידו אותי בכל-כך המון מצבים לא שיגרתיים והתמודדתי. לפעמים טוב יותר ולפעמים פחות טוב, אבל השורה התחתונה היא ש-התמודדתי. אני חזקה נפשית. וזה שאיזה בחוריקו בן 19 עם ת"ש כמעט כמו שלי יהיה כשאתגייס יצעק עלי ויוריד אותי לפק"לים (כשאני מסוגלת לעשות יותר פק"לים מ-לא מעט גברים), לא יגרום לי להרגיש שאני מתמודדת. אלא שאני מטומטמת שעל זה אני מבזבזת את הזמן היקר שלי בעולם הזה. בשנתיים אני יכולה להתעשר, בשנתיים אני יכולה למות, בשנתיים אני יכולה לטוס, אני יכולה לעבוד, אני יכולה לעבור לגור לבד, אני יכולה ללמוד, אני יכולה לעשות מיליון ואחד דברים, שמי יודע ואוכל אחרי הצבא. ומי יודע גם כמה זמן אחרי הצבא כי בכל זאת הצבא משאיר אותך מרושש.

בכלל, אני חושבת שזה דבילי לעקב את עצמך בצורה כזו בשנתיים שלמות (בייחוד כי רוב הבנות בצה"ל משרתות להן ברחבי משרדים ועושות יומיות) ולבזבז זמן על מה שאני יכולה לעשות בעבודה רגילה, להרוויח יותר כסף וכמובן יחס טוב יותר.

היחס לחיילים בארץ הוא פשוט בושה, ואחרי זה רואים את המפלגות מתפלאות על למה שיעורי המשתמטים עולה.

בטח שעולה, אם היו נותנים לחיילים בצה"ל חצי (אם לא פחות) מהתנאים והיחס הסלחני והמלטף שניתן לדתיים והחרדים במדינה שלנו, אולי אחוז המשתמטים לא היה גבוה כל-כך. 

אנשים עושים היום 1+1. צה"ל= המון זמן, מעט מאוד כסף,  חרא יחס=לא רוצה.  שירות לאומי לעומת זאת= אותו זמן אמנם, הרבה יותר כסף, ויחס טוב בלי שום אנשים ממורמרים מעלייך= רוצה.

בקיצור, יש לי עוד המון מחשבות. סתם כנראה רציתי לפרוק חלק ולראות קצת בעצמי בצורה מסודרת יותר את המחשבות שלי.

אני מאוד מקווה שהבלבלות האלו יעבור להן בקרוב .