הרגשתי שאני מדברת עם זר. שכל החודשים האחרונים נמחקים לי מול העיניים ואני אפילו לא מסוגלת

לעשות סטופ לרגע כדי לחשוב שנייה על מה בעצם קורה כאן. אתה נעלמת, ומשהו ממך או לפחות 

ממי שהיית נותר בי. ואני ממשיכה לשמוע את השירים שלי בכמיהה שאולי שהבן אדם המדהים

שזכיתי להכיר יחזור, ויבין שהוא לא מסוגל עוד להמשיך ככה. ואולי עוד כמה שנים רק תדע, אולי רק

אז ייפול לך האסימון כמו שלי לקח כל-כך המון שנים להגיע לנקודה הזאת בחיים.

הקרירות שלך הזכירה לי נקודה בחיים שלי, נקודה כואבת של כאב שהפך לקרח. קרח קשה ועגום.

עצוב שגם לך קורה המצב הזה. שכל-כך כואב לך שאתה כנראה מעדיף להיסגר, להתקרר ולקפוא.

עצוב לי שאני לא יכולה לתאר לך במילים כמה זה נוראי להיות במצב הזה, וכמה נוראית עוד יותר

הדרך לצאת מזה. אבל כנראה שזה כבר המסלול שאתה זקוק לו, ולי אין במקום בטיול הזה.

איך רק לפני כמה חודשים ישבנו כאן על הספה הקרה שלי, והחדר בער מחום, מרגש.

ועכשיו אני כאן לבד בחדר ומרגישה פתאום כמה שהוא בכלל קפוא מכל תחושה, כי אני כאן עם עצמי.

אני כבר בצבא, אני משתדלת שלא לחשוב עלייך במשך היום, שלא תעיז להרוס לי את האפשרות

להתחיל מחדש. כי לא מגיע לך, כי היית טיפש מדי ולא מספיק שהרסת את זה בינינו כזוג אלא גם כחברים.

אני כבר מחכה לשוב לבסיס, כי באמת כיף לי שם. אני עוסקת בדברים שונים ומכירה אנשים חדשים,

ואולי זה בדיוק מה שאני זקוקה לו כעת, תחושת חידוש, חוויה חדשה, טיול מרתק שכזה.

אני אולי זו שאמרה "בוא ניפרד", אבל אתה זה שעשה זאת בפועל, ואל תעיז לומר שלא. 

אבל לא חשבתי שנגיע עד לכדי מצב של זרות שכזו, לקור כזה שמקפיא עצמות, באמת שלא חשבתי.

כנראה מה שצריך לקרות קורה, ואתה רק נפילה ומבוא לתנופה חדשה, לדבר חדש טוב יותר שעוד יבוא.

ואני בינתיים מחכה.