בזמן האחרון המצב רוח בא והולך. מצד אחד יש המון דברים שמאוד מרוממים אותי

אבל יש את הדברים הקטנים האלו, שחוזרים ושבים ומורידים לי את המצב-רוח.

לפעמים ברגעים האלו זה הזמן שאני חושבת שאני עומדת להשתגע, ששוב תצא ממני מפלצת אימתנית

שאפילו אני לא יודעת איך להתמודד עימה. שהיא תייסר אותי עד שאישבר.

המוח שלי משחק פינג-פונג עם עצמו והגוף רק מחיש את הכאבים ומעביר אותם לכאבים מוחשיים.

זה לא רק הדיבור המלוכלך מצידו, הזלזול מההוא, והעייפות מהצבא.

זה הכל. זה העבר, וההווה, והעתיד. זה הפחדים, הכעסים, העייפות, והתחושת הפסד.

שאני מפסידה כל פעם מחדש לעצמי בקרבות, ותמיד מקווה שאנצח במלחמה.

אני משתוקקת כבר לצאת לראות עולם, לסיים עם הצבא ולחיות. אני מרגישה שכל יום מתבזבז לי.

שאני מבזבזת את החיים שלי בחוסר סיפוק, בעצבות, בשעמום. זו מילת המפתח- שעמום.

אנשים משעממים אותי, אוכל משעמם אותי, מקומות תרבות ופנאי משעממים אותי,

עצוב לומר אבל אפילו המוזיקה קצת מתחילה לשעמם אותי. וזה סימן שבאמת משהו כאן לא בסדר.

הדבר היחיד שאולי יכול קצת לרתק אותי מחדש ולהחיות אותי זה טבע. אני רוצה לראות נופים.

להיזרק באמצע איזה שדה בפילדלפיה או באמצע כל מדינה אחרת. רק להיזרק ולנשום.

לנשום ולשאוף עד שאולי אני אירגע. 

אני רוצה להתרגש, ולהרגיש מופתעת, נמאס לי כבר מהרוטניות הזו. היא מדכאת אותי מכל מבחינה אפשרית.

אני צריכה חידוש, אני צריכה מושא לתשוקה, אני צריכה להשתוקק למשהו. אבל נראה שאני מאבדת עניין לאט לאט כמעט מהכל.

הלוואי ומשהו/מישהו/כל דבר! יעיר אותי מהתרדמת הזו ויחיה אותי. ויכיל אותי ואכיל אותו. הלוואי.