כמה זמן שלא הייתי כאן, ואו איך הזמן פשוט טס

מרגישה שחסר לי לשחרר, לכתוב את זה החוצה, להתפרק.

כבר זמן מה שאני חושבת עלייך (רק איזה שנתיים שלוש)

והיום זה ממש הכה בי, שלא משנה כמה גברים עברתי ואעבור אחרייך

אתה אחד ויחיד בראש שלי. ואין אף אחד שישתווה לך.

וכולם היו כל כך קלים חוץ ממך. קלים לשבות, קלים לרצות.

ורק אתה לא נלחמת עליי כלל. ואולי זה מה שאהבתי בך.

לא הייתי מוכן להילחם. 

ואני גם לא סובלת מלחמות, זה מתיש מדי

אני שואלת את עצמי למה הייתי מטומטמת כל כך בכלל להגיד לך להתראות

ולא מצליחה אפילו לענות לעצמי בין חדרי חדרים

רק מסתכלת על עצמי דרך המראה בתמיהה וכמיהה שיום אחד דרכנו יפגשו שוב

וחשוב לי רק דבר אחד. לראות אותך מאושר. גם אם זה לא בזרועותיי

לא סתם אמרתי שמגיע לך טוב יותר, צדקתי. ואני חושבת שעכשיו יש לך טוב יותר.

וזה גורם לי לחייך גם אם לרגעים בין הדמעות של הגעגועים

כי לפחות הספקתי להיות חלק.

לפני כמה ימים כמעט נשברתי אתה יודע?

כמעט חזרתי להיות הילדה העצובה הזו, השבורה הזו, שמחליטה לשבור את הכלים

לסיים עם העולם הזה.

וניצוץ קטן החזיר אותי לעצמי, הניצוץ של הכוח הפנימי שלי.

לא לוותר, ולהמשיך קדימה ולא לחזור על אותה טעות פעמיים.

כמה שאני גאה בעצמי בכל פעם כזו.

להיות מתאבד לשעבר זה לא רחוק מכל מחלה אחרת או משבר,

זה מלחמה תמידית שכל נצחון קטן במערכה כלשהי הוא אלוהי.

זה נצחון אמיתי. של מי שהיית ומי שאתה רוצה להיות.