מצד אחד זה מרגיש לי הכי נפילה, שנכשלתי, שחזרתי לדרך הרעה שלי

מצד שני היכולת של לזהות שההתנהגות שלי היא לא בסדר זו התקדמות.

פעם לא יכלתי להבין כשאני עושה שטויות אלא רק בדיעבד.

הפעם זו הייתה שטות שהייתי מודעת לכך שהיא שטות לכל אורך הדרך.

ועכשיו אני תקועה ביני לבין עצמי, והוא מסתכל עליי בעיניי הכלבלב שלו

ואני אפילו לא מסוגלת לחבק אותו כמעט. כי כמו שאמרתי לו ערב לפני

אני מתקשה בלהביע רגש. זה כמעט מאמץ משוגע עבורי.

בטח כלפיו, כי אף פעם לא הסתכלתי עליו בצורה שכזו, הוא תמיד נתפס בעיניי

כהידיד הזה, שאני מכירה יותר מדי שנים ויותר מדי טוב.

זה שרק מחכה לזו שיוכל להביע את מלוא עוצמת רגשותיו כלפיה.

ואולי מסתבר שזו הייתה אני לכל אורך הדרך, אני לא יודעת.

אבל אני יודעת שאני לא מרגישה את זה.

ואני יכולה להגיד בקלות שמי שתשיג את הלב שלו תזכה.

אבל זה יהיה שקר. הוא מתוסבך, הוא רגיש מדי, כבד מדי, ילדותי מדי.

זה די מגוחך להגיד על מישהו שגדול ממני סך הכל בשנתיים שהוא ילד לי,

אבל הוא לגמרי ילד לי. הוא עדיין לא גבר בעיניי, אלא עדיין ילד.

ואני מחפשת משהו אחר לגמרי. אז למה לעזאזל הגענו לזה בכלל.?

אה כן, אני יודעת למה.

והתמונה הזו תקועה לי בראש, והיא לא תצא משם לעוד הרבה זמן, אני בטוחה.

ואפילו שיש לי עבודה ענקית מהאוניברסיטה להגיש כרגע,

זה הדבר היחיד שרץ לי בראש, בלאגן של מחשבות, תמונות, גועל, מוזרות,

פחד, ועוד כל מיני רגשות שממש לא מתחשק לי להרגיש כרגע.

למה תמיד רוצים אותי הרגישים כל כך, אלו שמצד אחד את לא רוצה

אבל מצד שני את מרגישה כל כך רע לסרב ולפגוע בהם?

אוף. אוף. אוף.

אני חייבת הסחת דעת, זה בדיוק מה שאני צריכה כרגע.