אז בפסח נהיה רק אנחנו. כלומר אני, ההורים ולידר. ומבחינתי זה בסדר. אבל לאמא שלי זה לא מספיק.

היא חושבת שזה סוג של כשל שלה, שאין לה משפחה אמיתית להיות איתה בפסח.

לדעתי זה בסדר, בגלל שעדיף להיות רק אנחנו מאשר להסתפח למשפחה של אחרים ולשבת ערב שלם ולחייך ובפנים לדעת שזה שקר.

נמאס לי לשחק אותה כאילו שאנחנו משפחה נורמלית. אנחנו לא!

אנחנו בקושי משפחה. יותר כמו גיבוב של אנשים שבמקרה חיים באותו בית.

ואמא אחת. שמנסה לשמר את כל זה ולהיאחז בפנטזיה משלה.

כל החיים שלי ניסיתי להיות הכי בסדר ולהעמיד פנים שלא הכל דפוק.

אני בת 18 וחצי וחודשיים בדיוק, ומעולם לא ראיתי את ההורים שלי מתחבקים.

הם לא מדברים אחד עם השנייה שלא לצורך (ואם צריך אז רק דרך אחותי או דרכי).

אבא שלי ישן בסלון כבר כמה שנים.. לא זוכרת בדיוק כמה.

היו גם תקופות גרועות הרבה יותר,אבל בהן אני באמת לא רוצה להיזכר.

אי שם מישהו מינה אותי להיות המגשרת הראשית של הבית-

אם הם רבים אני מגשרת ביניהם. אם אבא שלי מתעצבן אני זאת שצריכה לרכך אותו. אם אמא שלי צריכה לבקש ממנו משהו היא שולחת אותי. אם אבא שלי מנסה להשתמט ממשהו אני נושאת הבשורה הרעה. לפעמים אני מגשרת גם בין לידר וההורים.

אני תמיד מנסה שכולם יצאו הכי טוב מבלי לצדד באף אחד. כישרון מפוקפק שכזה.

ובליל הסדר הקרוב אני אשב בין אמא לאבא, עם אחותי ממולי והחתולה על הברכיים.

שיהיה מה שיהיה לעזאזל.

זהו למעשה מכתב ההתפטרות שלי