I hate my life but they are good

באלי שתהיה כאן איתי,

קשה לי ואני מתגעגעת,

ועברו כולה יומיים מאז שחזרת לשם.

איך אני ישרוד שלוש שנים ככה אתה מוכן להסביר לי ?

תיכננתי לכתוב פוסט מלא עצבים,

אבל קראתי את הפוסט על מוסד הנישואים, והסכמתי איתו,

וזה גרם לי לחשוב,

איך ילדה כמוני ~כי כך או כך אני ילדה-נערה~ שעכשיו כ"כ מאוהבת עד מעל הראש,

בכלל לא מאמינה באהבה ?

איך הגיוני שאני מאושרת עם חבר שלי,

מאוהבת בו ואוהבת אותו,

רק מחכה לשיחה ממנו,

אבל עדיין המחשבות בתוכי הן שאהבה זה לא הכל בחיים, יש דברים יותר חשובים.

אני יודעת שביום מן הימים אני יתחתן,

ואני אפילו מקווה שזה יהיה איתו, כי אני באמת מאושרת איתו,

אבל משהו באהבת נעורים לא ניראה לי אמין,

זה תמים וזה יפה וזה מקסים ~אבל רק שזה תמים~

הקשר שלי עם חבר שלי כבר לא כ"כ תמים אומנם,

אבל האהבה שיש לי אליו רק גדלה בכל יום,

וכך גם הגעגוע.

ועם כל זה משהו באהבה לא ניראלי דבר אמין ומבטיח.

טוב אפעם לא הייתי אדם הגיוני ..

החשוב הוא בכלל בקשר ששני האנשים יהיו מאושרים אחד עם השני,

האהבה סתם נדחפה באמצע לא ככה ? P:

אני חייבת להפסיק להיות כזאת פרנואידית,

עוד יומיים ניראה כבר אם צריך או לא,

ואפילו יותר יש עד ה- 17 בשביל לדעת אתזה.

אבל זה גם ככה לא יכול לקרות,

כי הלכנו כמו שצריך.

לא ככה ?

עריכה:

נו ברור שאני סתם פרנואידית,

אזמה אם הכל נראה דומה,

אני סתם הייתי פרנואידית.

אבל לפעמים זה טוב לא ?

לפחות הפעם זה היה סתמי,

לא נחזור על הטעות הזאת שוב.