בולמוס ועוד בולמוס. יומיים של אכילה בלתי נשלטת. יומיים נוראיים.

והכי נורא, שבסוף הרגשתי כל כך חרא שהקאתי.

ברור שזה לא עזר. עדיין כואבת לי הבטן. ועכשיו גם כואב לי הגרון ואני עם דמעות בעיניים. אני מתביישת שהגעתי למצב הזה ועוד יותר מתביישת לספר על זה. אתם לא צריכים לספר לי כמה זה לא בריא ועל הבעיות שנוצרות עקב הקאה מכוונת. אני יודעת. אני רוצה להאמין שגם אני נגד. אני לא אתן לעצמי להגיע למצב הזה שוב. אסור לי. אני מבטיחה שאם אפול פעם נוספת לא אתן לעצמי להקיא. הכל, רק לא זה.

תחושת גועל בוערת בי בבטן. אכלתי הבוקר כמויות שאדם בריא לא אוכל במשך יום שלם.

לדעתי הבולמוסים האלה הם לא מתוך רעב. אני לא רעבה. ההתקפים האלה מגיעים ממקום עמוק יותר, איזשהו חוסר שאני מנסה למלא באוכל. שוב ושוב אני מנסה לחשוב מה מפריע לי? מה לא בסדר? וזה פשוט לא מסתדר. זה לא נראה הגיוני שההתקפים האלה באים לי דווקא עכשיו, בימים שאני מקבלת רק חיזוקים חיוביים מכל עבר. אולי אני פשוט אוהבת לחבל בעצמי? אולי הרס עצמי זה הקטע שלי?

החלטתי על שבוע הטהרות, עד יום שישי בערב. גם מבחינה פיזית וגם נפשית.

אני לא אוכל פחמימות, לא חלב ולא שום מאכל שמהווה עבורי טריגר לבולמוס. השבוע אחיה בעיקר על ירקות, פירות ותה, בלי לספור קלוריות. השבוע אסיים את הרישום של סבתא שלי (רישום מרגיע מאוד, מרכז). ואנסה לעשות בעיקר דברים שעושים לי טוב, שמביאים לי תחושת סיפוק. אני מקווה עד סוף השבוע הזה להבין יותר וכך גם למנוע מעצמי להגיע שוב לתהום.