חזיר בר וסוריקטה מתהלכים להם באמצע שום מקום, כשלפתע הסוריקטה נעצרת.

טימון:"מה התיאורים המטופשים האלה פומבה?"

פומבה:"חשבתי שכדאי לתאר לקוראים מה הם קוראים."

טימון:"אתה מודע לכך שהפתיחה נשמעה כמו בדיחה, רגע.. זה מתחרז!"

פומבה:"כן טימון, העניין הוא זה שאני חושב שזה מקור הבעיה בבלוג הזה."

טימון:"שום בעיה פומבה, אנחנו כאן עכשיו ואיש לא יברח! לאן הם ילכו?"

פומבה:"זהו ש..."

טימון:"אקשב לי פומבה, אקשב להצעתי. אתה מדבר יותר מדי! יותר מדי דרמטי! למה מה קרה סוף העולם?! בוא נירגע וננצל המצב שהדמויות כבר אורזות מזוודות כאן. כנראה פוטרו וויתרו עליהן."

פומבה:"זהו שזה ממש לא המצב טימון. המצב יותר מסובך ממה שאתה חושב. מה שאני מנסה לאגיד לך זה ש..."

טימון:"אמרתי לך פומבה אתה עושה רעש מכלום! תזכור את האקונה מטטה. האם אני צריך לשיר לך את זה עכשיו?"

טימון מתקדם לפני שפומבה אפילו מספיק להוציא מילה מפיו, הוא נאנח ומלמל "אף פעם לא מקשיב!" כשלפתע..

טימון נבהל:

טימון:"פומבה מה זה אמור להביע?"

פומבה:"טימון זה מה שבדיוק ניסיתי..."

טימון:"כל הפוסטים האלה מה זה!"

פומבה:"כן, בגלל זה הרבה דמויות כאן אורזות."

טימון:"זה הסוף?! ועד שאתה בטוח שתוכל לשלוט."

פומבה:"זה אכן מצער אבל אנחנו נעבור לבלוג אחר."

טימון:"מ... מה?! לא שמעתי טוב! טוב אני מניח שצריך לנדוד!"

פומבה:"כן... טוב יוכלו למצוא אותנו בקישור שיבוא בסוף!"

טימון:"טוב, לפחות נשאר לנו את האקונה מטטה."

טימון:"מה שאומר שתזכרו את זה ואתם כבר תהיו בסדר!"

פומבה:"לא לדאוג, הדאגה רק תוביל לאסון או שלא תוביל לכלום."

טימון:"פומבה, זה הזמן לזוז לביתנו החדש, גאים שהייינו כאן!"

 (הכתובת החדשה: http://unreal.bloger.co.il/)