"המקום הזה נראה אידיוטי." סינן ג'ס לצידי. הקול שלו אמר בדיוק את אותו הדבר.
'בית הספר ווינקרסון לילדים מוכשרים'. המקום הזה לא נראה ממש אידיוטי, אני לא מבינה איך מקום יכול להיראות אידיוטי. הוא נראה כמו בית ספר. לא שונה מבית הספר בו למדתי במשך כמה שנים אחרי שבקעתי מהביצה. בשלב מסוים הפסקתי ללמוד כי מדד החוכמה שלי הגיע לרמה שלושים ושתיים - כמעט יותר גבוה ממד החוכמה של אבא שלי. זה לא מצא חן בעיניו. ידעתי שהוא אוהב אותי, אבל הוא לא רצה שאהיה יותר חכמה ממנו. הוא לא רוצה להיות אבא אידיוט.
"אני מפחדת." אמרתי. אני כמעט אף פעם לא אומרת לאנשים מה אני מרגישה, או מה אני חושבת. רק לג'ס.
הוא התקרב אלי ונעמד בערך מטר לידי. הוא אף פעם לא מתקרב הרבה. ג'ס הוא לא מהאנשים שמחבקים ומתנפלים עליך. "למה? כי לא היית כל כך הרבה זמן בבית ספר?" אמר. "את צריכה להיות שמחה שפספסת קצת זמן במקום המחריד הזה."
העפתי בו מבט לחוץ.
הבעת פניו הפכה דואגת. הקול שלו שאל, את פוחדת מאנשים חדשים?
הנהנתי.
כי ג'ס ידע. ג'ס יודע. הוא לא שומע אותם, אבל הוא יודע.

הוא גילה יום אחרי שהגעתי, כי יצאתי החוצה וחיפשתי עם מי לשחק וראיתי אותו יושב בחוץ והפרצוף שלו היה אדום. הוא היה גדול ממני, כולם היו גדולים ממני, כי מדד החוכמה שלי היה גבוה לגילי אז יצאתי מ'הביצה' מוקדם.
לא הצלחתי להיזכר איך קוראים לו, אולי אמא בכלל לא אמרה לי. נופפתי לו לשלום. הוא לא הסתכלי עלי.
אז התקרבתי ואמרתי בקול, "שלום", כדי שהוא לא יוכל להתעלם ממני.
"שלום." הוא אמר. הקול שלו שאל, למה היא לא בבית הספר?
קימטתי את גבותיי. "גברת אמא אמרה שאני לא צריכה בית ספר כי עוד עט נגמרת שנת הלימודים."
והוא צחק, השיער השחור שלו קפץ והפנים שלו נהיו קצת יותר אדומות, והוא עצם את העיניים וצחק.
הצחוק שלו היה מדבק, אז גם אני צחקתי.
"'גברת אמא'?" הוא פתח את עיניו. שמעתי את קולו אומר, מה לא בסדר אם הילדה הזו?
לא הבנתי למה הוא מתכוון.
"לא אומרים 'גברת אמא', את פשוט אומרת 'אמא'." הוא אמר.
"אבל גברת אמא היא לא אמא שלי." אמרתי. "'אמא' זו מי שמגדלת אותך כשאתה ממש ממש קטן."
"אז ה'ביצה' שלך זו אמא שלך?" הוא שאל, החיוך המבודח שוב התפרס על פניו.
משכתי בכתפיי. "לא יודעת."
"אני יודע," אמר. "ה'גברת אמא' שלך היא אמא שלך באמת. את יחסית מטומטמת למישהי שמדד החוכמה שלה הוא תשע."
בקולו הדהדו המילים, מטומטמת יחסית.
"אתה מטומטמם." עניתי לו.
"אומרים שמי שקורא למישהו אחר מטומטם הוא מטומטם בעצמו."
פי נפתח כדי לענות לו שהוא טועה, אבל במקום זאת אמרתי, "זה אומר ששנינו מטומטמים."
"אבל את יותר."
"לא נכון. אתה קראת לי מטומטמת קודם, לכן אתה יותר מטומטם."
הוא צחק שוב. גם אני צחקתי.
הקול שלו אמר, דווקא לא כל כך מטומטמת.
"ג'ס." אמר הילד והושיט לי את ידו.
"מה?" שאלתי.
"ג'ס." הוא חזר. "השם שלי. ג'ס."
"קוראים לך ג'ס?" שאלתי בפליאה.
הוא גלגל את עיניו. "כן! זה מה שאמרתי."
"אה, גם לי קוראים ג'ס." אמרתי.
"יש לך שם של בנים." הוא אמר. הקול שלו אמר, יש לי שם של בנות.
"לך יש שם של בנות." הסכמתי עם קולו.
"לא נכון. ג'ס זה שם של בנים, לא של בנות." אמר כנגד קולו.
"קוראים לי בכלל ג'סיקה." אמרתי.
"עכשיו את משקרת כי את לא רוצה שאני אגיד לך שיש לך שם של בנים."
"לא נכון!" מחיתי. "קוראים לי ג'סיקה."
"שקרנית."
"אני לא משקרת!"
שקרנית. שקרנית. שקרנית.
החמצתי את פני. "קוראים לי ג'סיקה. גב- אמא קראה לי ג'סיקה."
"אני קראתי לעצמי ג'ס." אמר. "אמרתי לאמא שלי שאני רוצה שיקרו לי ככה, אז היא קראה לי ככה."
"אני רציתי שיקראו לי אמיליה." אמרתי, והתעלמתי מזה שהקול שלו אמר שהוא משקר.
שתקנו במשך כמה זמן, ואז הקול שלו אמר, כואבת לי הבטן.
"למה?" שאלתי. "אכלת משהו לא טוב? אבא אמר שזה גורם לכאבי בטן."
הוא הביט בי בתדהמה.
"או שיש לך וירוס?" שאלתי.
מבטו נשאר כמו שהיה.
"איך ידעת?" הוא שאל.
"מ-מה?"
"איך ידעת שכואבת לי הבטן?"
צחקתי. "אתה אמרת את זה."
"לא. אני חשבתי על זה."
וככה הוא גילה על זה. בעצם, ככה גם אני גיליתי על זה. ידעתי שיש איזה-שהוא קול שאני שומעת, קולות. ידעתי שאחרים משמיעים אותם, אבל לא שומעים אותם. ככה גיליתי שאלו מחשבות.
לכן אין סודות ביני ובין ג'ס.

"אל תדאגי." אמר ג'ס. הוא נתן לי חיוך, חיוך מנחם, אמיתי ונדיר.
אז לא דאגתי.

זה משונה, והאמת היא שזה די ישן, ואני לא יודעת אם יצא לי להמשיך עם כל הרעיונות שרצים לי בראש, אבל אני די אוהבת את הסיפור הזה, ועצבן אותי שלא עדכנתי כל כך הרבה זמן.

אני תוהה אם לחזור, כי אני מימלא עושה יותר מדי דברים בבת אחת.

שנה טובה חברה, אם מישהו כאן עדיין זוכר אותי בכלל