יום ‏20 אוגוסט 2012‏ בשעה ‏15:15‏

הרגשתי מטופשת. הוא לא התחיל, אולי כן. לא את מה שעורר אותי לענות לו ככה, הוא התחיל איתי. אני למרות שאהבתי אותו, עניתי לו במעין רוגז מסויים, לקח לי זמן לצאת מהעצבים ולחשוב שאולי זאת לא הגישה הנכונה, קיוויתי שלא יותר מדי, בכל זאת. הסיכוי לשיחה כזו, שהוא, מכל הבנות בשכבה, יבחר בי. אם הוא בחר? אני חושבת שככה זו בחירה.
"סליחה?" שאלתי אותו בקולי העצבני, "מה?" הוא שאל, "עלי לא חל שום חוק" אני עונה, "אה, אז את נוהגת?" הוא שאל, 'אידיוט' חשבתי בראשי, "מה? לא! אתה יודע שלא לזה התכוונתי, זה לא אותו דבר" אני מרגישה מטופשת. "את יודעת בכלל על מה אני מדבר?" הוא שואל אותי ומביט אלי בעינייו הירוקות. אין פלא שהוא מקובל כל כך. אני מנידה בראשי לשלילה, ומרגישה את כולי נאדמת מבושה. "החוקים האלה חלים כמעט על כולם בשכבה" הוא מסביר לי, "כמו החוק שמי שלא מגיע למסיבות בימי שישי הוא מתבודד" המשפט הזה מרגיז אותי עוד יותר. כן, אני מגיעה למסיבות האלה. אבל מה הוא מרמז? "וכמו החוק שכולן חייבות להתאהב בבחור הכי חתיך ומקובל בכיתה" אני לא יודעת למה, אבל אני לא מתרגזת. זה משפט מרגיז, בהחלט. ואני רוצה לצרוח עליו, אבל במקום זה אני מאדימה, ומרגישה שלחיי בוערות. "מחר לסרט?" הוא שואל, ואני פוערת את עיניי בתדהמה. "מ.. מה?" אני שואלת, "יופי, אני אאסוף אותך בשבע" הוא עונה ויוצא מבית הספר. אני רוצה לרוץ ולדבר איתו, או לרוץ הביתה. הוא לצרוח. לצרוח מרוגז. אבל משמחה. זה הרגיש מוזר כל כך, אבל פשוט חזרתי הביתה מנסה לעכל את הכל. למחרת לבשתי שמלה שלבשתי לאירוסין של אחותי, ומאז היא תקועה בארון. לא רציתי להוציא אותה כי פחדתי שיקרה משהו לבד הלבן, עם הפרחים הכחולים והורדרדים העדינים. הוא הגיע בדיוק בשעה שבע, עלינו על מונית והלכנו לראות סרט. כמה ימים אחרי זה הוא שאל אותי אם ארצה להיות חברה שלו, זה היה מוזר כל כך. בדיוק הוא התעצבן על משהו, לא הבנתי בדיוק על מה, והבורות שלי בעניין רק הגבירה את עצבונותו. רגע לפני שהמחשבה לרוץ לפני שמשהו לא טוב יקרה לי הופכת בראשי להחלטה, הוא שואל "את מסכימה להיות חברה שלי?" חיוך של אושר עלה על פניי - היום אני טוענת שזה היה חיוך של עושר - ואני מהנהנת, ואותה תחושה שחשתי בגופי כששמעתי על שנפרד מאלה, עולה ומתפשטת בגופי עכשיו. אבל לא קלטתי את האזהרות, לא הנחתי להן לחדור לראשי.

זה לא היה נחמד במיוחד, לגלות בדרך הזו שאת קורבן. הם פשוט הלכו לאחוריי בית הספר, איפה שאני נהגתי להיפגש עמו בהפסקות, ומבט אחד בשפתיהם המתקרבות זו לזו החדיר את ההבנה לראשי.
כעסתי על עצמי כשראיתי אותם. את נווה ואלה, נווה שהיה שלי. לא, הוא לא היה שלי. נווה שחשבתי שיש סיכוי שבאמת יאהב אותי. הרגשתי אנוסה, הרגשתי כאילו הוא דקר אותי, עזב אותי ולקח איתו חלק ממני, חלק מהלב שלי. אבל הוא רק שלח לעברי מבט מהיר בעינייו, ולא הקדיש לזה יותר מדי זמן. לא עמדתי בעצמי עוד באותו יום, הוא בא אלי והודה לי. "בלי לשמור טינה?" הוא שואל אותי לאחר שהודה לי על שעזרתי לו לחזור לאלה, לקחתי את ידי וסטרתי לו בפניו בעודי יוצאת מבית הספר, כמו ביום ההוא בו הכריז שאנחנו יוצאים לסרט. ונעלם. אבל הוא היה מאושר, פני העידו אז על הצלחתו - הוא הצליח לפתות אחריו את אחת הבנות השנואות על אלה, כדי להחזיר אותה עליו - אבל אני יצאתי בפרצוף נעול. לא נותנת לשום רגש לחדור החוצה, אבל בתוכי גועשת. נכזבת, עצובה, נבגדת.

יום ‏20 ספטמבר 2012‏ בשעה ‏20:36‏

יום ‏30 ספטמבר 2012‏ בשעה ‏00:26‏

"'אני תמיד אהיה לצידך', איזה שקר טיפשי. לא מתאים לך. דבר ראשון, אני לא תמיד אהיה, כך שאיש לא יוכל להיות לצידי תמיד. גם כל אחד אחר לא יהיה תמיד, אז זה בכלל לא מסתדר.
דבר שני, אני לא תמיד ארצה שמישהו יהיה לצידי. לפעמים אני ארצה להיות לבד, וכך גם כל אחד אחר.
ובכלל, כשמישהו שהוא גדול ממני בשנתיים, ההיגיון אומר שהוא ימות לפני... טוב כל עוד זה מוות טבעי. אבל עדיין."
בראש היו לי עוד המון סיבות, אבל לא מצאתי שום סיבה לומר זאת לגופה המתה שלידי. לגופתה המתה של אחותי הגדולה. זאת שהבטיחה שתהיה תמיד לצידי. זאת שנטשה אותי אמש.

יום ‏4 נובמבר 2012‏ בשעה ‏19:29‏

אני הולכת במעברים הקרים. כל רגע השיר שבאוזניי מתחלף בשיר אחר לפי קצב הליכתי, כל חנות והסגנון העיצובי שלה. זאת אומרת המוזיקלי.
בדרכי לחנות הצילום אני רואה חבורת בנות, הן בגילי. אני יודעת שהן בגילי, כי הן בשכבה שלי. והנה היא. חיוך נפרש על שפתיי כשאני רואה אותה.
"היי," אני אומרת ומנופפת בידי לעברה, היא מבחינה בי בזווית העין וממהרת להסב את מבטה. בעודי אומרת לעצמי שכנראה היא לא שמה לב אלי, ודמיינתי שהיא ראתה אותי.
אני מתקרבת אליה וחוזרת על דבריי, "היי" היא מביטה בי בחיוך, אבל משהו בו פגום. מאולץ.
שתי בנות שאני לא מכירה מגחכות בצד, "היי!" היא אומרת לבסוף, "כל כך... מפתיע לראות... אותך... כאן!" היא אומרת ושולחת מבט לחברותייה הלא מוכרות, מאותת שהיא אינה... מכירה אותה יותר מדי. אינה חברה שלי.
אני נאבקת בדחף לסטור לה בפניה, "אה, אני מבינה" אני שומעת את עצמי אומרת, "אני לא מגניבה מספיק בשבילן, כן?" אני שואלת. "מה? לא, אני לא..."
"את לא אמרת. את רמזת. אני לא מגניבה מספיק בשבילן כנראה גם בשבילך. אני לא בלונדינית, השיער שלי נשאר בדיוק בצבע בו הוא היה כשנולדתי. חום משעמם. והעיניים שלי, יש בהן בעיה, ואם אני לא מטפלת בה בעדשות אלא במשקפיים אני חנונית, נכון? והבגדים שלי. אין לי סנדלים יוקרתיים. אין לי מכנס יקר. אין לי חולצה ממותגת. אין לי המון תכשיטים. אני לא מאופרת. אין לי פלאפון שווה. אין לי שום ערך בשבילן," אני מוצאת את עצמי מחפשת דמעות על לחיי אך לא מוצאת כלום, במקום זה אני מרגישה את הכעס גואה בליבי. "ובשבילך? אין לי כלום להציע בשבילך? אפילו לא עשר שנים?" אני יורקת את המילים מפי, היא נראית כמנסה להכחיש את קיומי. את היותי כאן, את היותי קשורה אליה. אפילו מעט חרטה לא נראית בעינייה. "אה..."
"קדימה, לכי על זה! תשכחי מהכל. תשכחי ממני! אני לא מכירה אותך!" אני כועסת. "לכי על זה. לכי לעזאזל".
ועכשיו אחרי שסיימתי, אני רוצה להודות לך על עשר שנים נהדרות. תודה שהרסת אותן.

יום ‏26 נובמבר 2012‏ בשעה ‏19:30‏

"אל תהיה אידיוט, האחד שהיא אוהבת זה אתה!" קראה אווה בחיוך לעבר שיין בעודה מצביעה עלי. הרגשתי את פניי מאדימות, עוד מעט הן יתמזגו עם צבע שערי. "שקרנית!" קרא שיין ושילב את ידיו. הוא הניד את ראשו בעודו מדבר ושערו השחור זז מצד לצד; עכשיו אני חושבת שפני ישתלבו עם החולצה הלבנה של בית הספר, יותר מאשר עם שערי האדום. "אתם פשוט מנסים להוציא אותי החוצה מכל זה, נכון? בגלל זה אתם לא מספרים לי את מי היא מחבבת!" גבותיו התקמרו ופרצופו הכועס, שהייתי תמיד צוחקת עליו נראה לי עכשיו מפחיד. נדרש לי כל כוחי כדי לא לסתור לו על פניו.

יום ‏26 נובמבר 2012‏ בשעה ‏20:23‏

"הוא מעולם לא חשב עלי על יותר מידידה לקומדיות. את ראית כמה אידיוט הוא היה, הוא לא האמין כשאני בעצמי אמרתי לו שאני מחבבת אותו;" צחקתי לרגע מהטיפשות שלו. "בשבילו אני יצור מוזר וגבוה. מאוד גבוה. מן פריקית כזאת עם אותו חוש הומור, הוא מעולם לא חשב שאני אוכל להתאהב בו" אני מנגבת את הדמעות שזלגו תחת עיניי ומחייכת חיוך קטן. מאחורי חברתי עומד בחור עם פה פעור, שערו השחור והיפה היה רטוב, כנראה הגשם תפס אותו לפני שעלה לאוטובוס. עייניו הירוקות נתפסו בשלי. במצב אחר הייתי נבוכה, אבל עכשיו המשכתי לחייך ושאלתי, "ומה יש לך להגיד בעניין?"
הוא ידע שזה הוא. האידיוט המפגר שגרם לי להתוודות אליו פעמיים בשביל שיבין למה אני מתכוונת. "אני חושב שמה שאמרת נכון בדיוק" הוא אמר, החיוך שלי גדל מעט, הנהנתי. "אתה יכול להמשיך ללכת. אני לא עומדת להמשיך לבכות עד שאצא מזווית הראייה שלך" אמרתי, הוא נראה מופתע, אבל התעשת על עצמו והמשיך ללכת. ואז בכיתי.

יום ‏4 דצמבר 2012‏ בשעה ‏19:36‏

*סיפור זה הינו ספויילר לסיפור המסע בעקבות אהבת אמת, שיש עוד סיכוי שאחזור לכתוב כאן.

"הבאתי לך קפה," אני אומרת ומושיטה לו את הכוס המהבילה. "שלוש כפיות סוכר, כמו שאתה אוהב." הוא מרים אלי את עיניו הכחולות, ואני רואה בהן הבעה שעינה רגילה לראות בהן. עצב.
אני מתיישבת לידו ומביטה לאחור, אורות האש מאירים על פניהם הישנים של ארבעת חברינו. עוד מעט האש תדעך לגמרי.
אני שותה מהקפה, מחכה שתתפתח שיחה, אבל הוא לא אומר כלום, לכן אני פותחת, "מה קרה?" אני שואלת.
הוא מביט בי ונראה מהורהר, כאילו בודק את אמינותי - אם אפשר לספר לי מה שמעיק עליו. לפתע חשבתי שאולי אני לא רוצה לשמוע את תשובתו... אולי הוא עצוב בגלל שזה היום שבו מתו הוריו? או סבו? אולי היום-
"אני מפחד מדחייה." הוא אומר וקוטע את רצף מחשבותיי. דחייה? אני תוהה בלבי, ואז מבינה למה הוא מתכוון. "אה... אני מכירה אותה?" הוא שוב תוקע בי מבט מוזר, ולפתע אני מתחילה לחשוב שה'מישהי' הזו זה בעצם 'מישהו', הרי לא באמת יצא לנו לדון בנושא... זה לא מפריע לי, אני חושבת לפחות... אבל יכול להיות ש-
"כן. את מכירה אותה" הוא עונה ועוצר את רצף מחשבותיי. אני מוצאת את עצמי משחררת אנחת רווחה. "ו... אתם מכירים אחד את השני טוב? אתם חברים טובים או משהו כזה?" אני שואלת. כרגע עולים בראשי שני שמות, והאנשים שהשמות הללו משתייכים עליהם נמצאים במרחק מספר מטרים מאתנו.
הוא מקבל את רגליו ומחבק אותן, "כן. אני חושב שהיא האדם הקרוב אלי ביותר."
קראק. אני לא יודעת למה, אבל תמיד חשבתי שאני האדם הקרוב אליו ביותר, בגלל... שתמיד הוא היה שם בשבילי. אני ידעתי עליו הכל, אני חושבת... אני יודעת שאני סיפרתי לו הכל. די, אני עוצרת בעצמי. זה לא משנה.
"אם אתם חברים טובים אין לך ממה לחשוש," אני אומרת בניסיון לעודד אותו. מעט האור שמגיע אלינו מהאש משווה לעיניו צבע סגלגל, והוא נראה כך עצוב יותר, אני לא רגילה לראות אותו כך.
"תקשיב," אני אומרת, "פשוט תפוס אותה לבד, ותנשק אותה. כל אחת היתה משתגעת על זה," הוא נראה מהורהר. כאילו חושב על זה.
כשאני חושבת על זה, זה נשמע כאילו הוא יכול לבוא לכל בת רנדומלית ולנשק אותה.
"זאת אומרת, בגלל שהיא חברה טובה שלך" אני ממהרת לתקן. "כל אחת, כל עוד היא חברה טובה שלי?" הוא שואל, התשובה הטבעית היא 'כן', אבל אני עונה תשובה שונה, כדי לנסות להצחיקו; "אלא עם היא לסבית. אז האחריות לא עלי." זה עזר, חיוך - קטן, אבל חיוך - נפרש על פניו. אנחנו שותקים לכמה רגעים ואותי מציפים זכרונות מהעבר, מלפני כשנתיים.
למרות שטענו שהיה לי חום גבוהה, אפילו מתחת לשלוש שמיכות עבות קפאתי מקור. במשך כל היום בהיתי החוצה דרך חלון חדרי. בחוץ הכל נראה חמים ונעים, אבל ידעתי שזאת רק הטעיה. רוחות קרות של סתיו עוד שררו בחוץ, ככה זה בעיר הזו.
אמי הפתיעה אותי כשנקשה בדלת וקראה, "יש לך אורח."
התיישבתי והשמיכות צנחו על ברכיי.
כשהוא נכנס אני חייבת לעצור את עצמי מלפעור את פי. זה הרגיש כמו חלום... הבחור שאהבתי עמד מולי. יד אחת מגרדת בשערו במבוכה, בעודו ממלמל "שלום."
"שלום..." אני עונה ומעלה את השמיכות מעט למעלה. "מה שלומך?" הוא שואל ומתיישב על מיטתי, במרחק כמטר ממני לאכזבתי. "אני בסדר..." אני אומרת בלי לשים לב, "אה, יחסית, זאת אומרת... למישהי חולה..." תיקנתי והרגשתי מטופשת, 'תתרכזי, תתרכזי!'.
הוא החל לשאול אותי כמה שאלות על אמי שגרמה לו להיכנס לפה בפרצוף מבויש כשקפצה עליו כשדפק, על אחי, על איך שאני מרגישה... ניסיתי לענות כדרך אגב, אבל הרגשתי את לבי פועם בחוזקה. 'תתקרב עוד' ייחלתי לומר לו. ואז הוא התקרב.
זה היה כל כך לא צפוי שקריאת הפתעה עלתה מגרוני לאחר שרכן אלי ונישק אותי. פעימות לבי הואצו עוד, והרגשתי כאילו כל אדם ברדיוס קילומטרים יכול לשמוע אותן. בהתחלה הבטתי בריסיו, בעפעפיו הסגורים, ואז סגרתי גם אני את עייני.
זה היה... זה הרגיש כמו... ככה.
כשאני חוזרת למציאות אני מרגישה בזוג ידיים שאוחזות בעדינות בפניי. מטות אותן לעבר פנים אחרות, חיוורות כמו הירח. טעם מתוק של קפה ממלא את פי, בעודי עוצמת את עייני, ונותנת לו להמשיך. אז בכל זאת אני זו שהיא הכי קרובה אליו, אני זו שהוא סיפר לה הכל, אני...
זו שלא סיפרה לו הכל.
אני פותחת את עייני במהרה, ומטה את ראשי מטה. הוא מבין, הוא מרפה. ומביט לעברי במבט מבוייש כשמצחנו מחוברים. אני ממהרת להתנתק ונעמדת, "א- אני... זה לא נכון." אני אומרת. צבע פניו מאדים, והוא נראה כאילו נשרף מהשמש החמה שליוותה אותנו במשך היום, הוא קרא במהוסס בשמי, מבקש הסבר. "אנחנו לא אמרנו לך אף פעם, נכון?" אני מכסה את פי, שנוזל מלוח מגיע אליו, נוזל מעייני.
"לא סיפרתם לי מה?" הוא שאל, הסומק לא נעלם מלחיו. עייני נפערו, הוא קם גם הוא, שולח ידי לעבר פני. "למה את בוכה?" הוא שאל בקול שקט, תפסתי בידו. "לא סיפרנו לאן אנחנו הולכים..." אמרתי, "כן אמרתם לי. אנחנו הולכים ל-"
"לא! לא זה," אני עוצרת אותו, "לא אמרנו לך למה. אנחנו..." אני לא יכולה לומר לו.
"למה? למה עשית את זה?" אני לוחשת, ולפני שהוא מספיק לענות אני אומרת יותר בקול; "שאל את אחי. שאל אותו למה אנחנו בדרך לשם"
ובדיוק כשקול קריאותיו נעלם מאחורי, אני נשענת על אבן ופורצת בבכי.

יום ‏8 דצמבר 2012‏ בשעה ‏21:41‏

פרסי הביט מאחוריו בפליאה, ותפס בידה של אנבת' כדי לוודא שהיא אמיתית. הוא החזיר את מבטו לעבר האישה שהתגלה מולם, לא מאמין למראה עיניו.
היא הייתה אמנם גבוהה מאנבת' שהחזיק בידה, אך פניה היו זהים, וזה גרם לו לבלבול.
האישה לעומת זאת, חייכה לפרסי ונראתה רגועה ושלווה.
מצבו של פרנק נראה דומה למצבו של פרסי, הוא העביר מבטים בין הייזל לאישה כלא מאמין.
"אמא," קראה פייפר, "מה את עושה פה?"

יום ‏15 דצמבר 2012‏ בשעה ‏20:35‏

המוות נהנה להסתובב בדמותו האנושית בין בני האדם, ולצחוק על הקלות בה הם מגיעים לעולמו. רוצחים אחד את השני בקטטות, לפעמים משכרון, או לפעמים סתם כדי שהאדם ישלם חוב על מעשה שעשה.
פעם אחת, המוות התאהב. זו הייתה אישה צעירה ויפה, שגרמה לו לאבד את העשתונות. הוא היה מבקר בביתה כל יום מבלי שתדע, מרגל אחריה, ולבסוף התגלה אליה בדמותו האנושית ושבה אותה בקסמיו. לבסוף הוא נישא לה, ונולד לה בן. לבן היה שיער שחור, ועיינים ריקות, אך לאם זה לא הפריע. היא אהבה את התינוק, אך לא כמו שאהב אותו המוות. הוא עשה הכל בשבילו, וכמעט הזניח את עבודתו עד שהגיע יום מותה של אשתו. בבוקר אותו יום הוא אמר לה שתקח יום חופשי מעבודתה, הם לקחו את ילדם איתם והוא עשה עמה כל מה שרצה לעשות בחייה ולא עשתה עד אז. באותו ערב האישה מתה מדום לב.
המוות טיפח את בנו עד שהגיע לגיל עשרים, התחתן ועזב את הבית.
המוות רצה שיהיו לו בנים נוספים, שיוכל לאהוב עוד מישהו כמו שאהב את בנו הראשון לכן הוא חילק את נפשו ומיזג אותה עם תינוקות שונים. התינוקות האלו קיבלו כולם את השיער השחור של המוות, אך שלא כמו בנו הראשון הם לא קבלו את צבע העיניים הריק, והם כן קיבלו משהו אחר - את הכוח להרוג אנשים בכוח המחשבה.

יום ‏18 דצמבר 2012‏ בשעה ‏22:56‏

"בבקשה," אמרתי בעודי אוחזת בענק על צווארי, מוכנה להוריד אותו למקרה הצורך. מרגישה את הפחד שהיה בי מהרגע בו אוריד אותו מצווארי נמוג לשמע נאקותיהם של חבריי שעשו את שלהם בקרב הזה. "הפסיקו להילחם. ברחו מכאן ואל תחזרו. אם לא, איאלץ להרוג את כולכם"
כמה קולות גיחוך נשמעו, אחרים פערו פיהם, אולי מהעובדה שנערה בת שש עשרה עומדת מולם ומאיימת עליהם, כשכל מה שיש לה זו שרשרת. "אז את אמנדה המפורסמת?" שאל איש שיצא מן הקהל. שערו היה זהוב אדמדם, ועייניו החומות כאילו רשפו אש, מוכנות לעמוד בפני כל אתגר שיוצב מולן, וכך גם בעלם. הנהנתי. "ובכן, שמעתי עלייך רבות," אמר. "אך לא טובות. שמעתי שהיית בעיקר מועקה לחברייך" חיוך קטן נפרש על פניו, "אכן. בחלק מהזמן אכן הייתי מועקה עליהם יותר מאשר לעזר" דיברתי בשפתו. "אך זו שעתי לכפר על מעשה זה. ברחו או מותו, הבחירה בידכם"
הוא קילל חרישית והידק אחיזה בחרבו, "את יכולה לעשות זאת" אמר קול מאחוריי, קול שידעתי שרק אני יכולה לשמוע - קולה של סטייסי. הבטתי רגע לאחור, מביטה בפניהם הנחושות של ג'ייק, אלינה וכריסטיאן. הם מאמינים בי. היישרתי מבט על מפקד צבא האויב. "האם בחרתם לברוח?" שאלתי, והבטתי היישר לעיניו. הוא ירק הצידה. "לעולם לא!" קרא והסתער עם צבאו. אני איבדתי שליטה במעשיי. הרגשתי כאילו אדם אוחר עושה את מה שעשיתי, לוקח את ידי ותולש את השרשרת מצווארי. ערפל אדמדם החל להתפשט, אך ידעתי שרק אני וסטייסי יכולות לראותו. "ברחו!" קראתי, ספק אל חבריי ספק אל האויב. לא רציתי להשתמש בכוח הזה, אך אם לא יברחו זו האפשרות היחידה שלנו. הרגשתי אותו משתלט עלי. עצמתי את עייני והתרכזתי, וכשפתחתי אותן ידעתי שיראו בדיוק כמו בסיוטיי. שחורות וריקות מהבעה, חסרות צבע פרט הלבן מסביב לעישון.
ואז בעוד הן מתחילות לבהוק בגוון האדמדם של הערפל, החלו להישמע קולות השתנקות. אנשים נפלו אחד על השני, ואני התקדמתי לעברם. מודעת לעובדה שאני בלתי פגיעה, מפחדת מכך שהמוות מסביבי רק מחזק את הכוחות שכל כך רציתי להיפטר מהם.
"ברחו!" שמעתי את עצמי אומרת, אך הקול לא היה שלי. הוא הזכיר יותר את קולו של אבי לחצי-נשמתי. "הצילו את עצמכם! התרחקו!"
אחרי חצי שעה לא נשארה נפש חיה ברדיוס קילומטר, לכן עצמתי את עייני, נותנת לאדום להיעלם, ונשמתי את הגז לתוך ריאותיי. ריחו היה נעים באפי, והוא מילא אותי אנרגייה.
'סטייסי' קראתי לרוח השומרת שלי במחשבותיי, 'סטייסי בואי. הביאי את כולם'
התחלתי להתקדם לעבר המקום ממנו הרגשתי את סטייסי, כי ידעתי ששם יהיו חבריי. זכרתי שכשאבי למחצה שם עלי את השרשרת לאט לאט ואיבדתי אנרגיה, אנרגיה ששאבתי מהמוות סביבי, אך עכשיו נשארתי אנרגטית לאורך כל הדרך. לבסוף, אחרי כעשרים דקות ראיתי אותם ג'ייק עם שערו המאפיר ועיניו רציניות כתמיד, אלינה שנראתה עצבנית למדי, והזיזה את שערה הזהוב לאחור בחדות, בטח כעסה כי אני עשיתי הכל. וכריסטיאן, כשראה אותי הוא מיהר לעברי וכשהיגע כמה מטרים ממני הרגשתי שוב את האדום משתלט על עייני. "אמנדה היית נהדרת!" אמר כריסטיאן בעודו צולע מעט לעברי. כנראה הפגיעה ברגלו היתה חמורה יותר משאמר, כי פניו התעוותו מדי פעם לפעם בכאב. הרמתי אליו את עייני והוא נרתע לאחור, "א-אמנדה?" שאל. "עוד אחד. עוד קורבן אחד" אמר שוב קולו של אבי למחצה, קולו שבוקע מפי. מצאתי את רגליי נגררות נגד רצוני לעברו. רציתי לצעוק לו שייברח, אבל האידיוט התקרב אליי. "עוד אחד. חשוב וגדול, בוא נערי. התקרב. עוד קורבן חשוב, קורבן שירצה את נשמת בתי"
ואז זה עלה לראשי. השרשרת! היא לא על צווארי! המקומות היחידים בהם התליון משפיע עלי הוא סביב איזור לבי, כסימן למוות פנימי, היכן שלא יכולתי לשים אותו. ומקום נוסף, היכן שתמיד היה, סביב צווארי, כסימן למוות חיצוני, חנק או שיסוף הגרון, כך ניסח זאת אבי למחצה, אך גם שם הוא לא נמצא. הוא נמצא בידי. סגור בתוך אגרוף, ואיני יכולה לשלוט בידי האוחזת בו כעת.
"אמנדלה, את יכולה להפסיק, ניצחנו. הם הלכו" אמר כריסטיאן. האם דמיינתי או שבפעם השנייה בחיי, בפעם השנייה השבוע, ראיתי פחד בעייניו? "אכן, ניצחנו" בקע שוב קול המוות מפי, האם הוא אינו שומע את הקול המוזר? האם הוא שומע את קולי? "אך אלו היו קרבנות פשוטים, הנערה אפילו לא ידעה את שם מפקדם. כוח נשמתה של בתי אינו עובד מלוא כוחו מקורבנות כאלה, זקוקה היא לקורבן חשוב"
כריסטיאן קיבל מעט שכל והלך לאחור, כשהבטתי מאחוריו אל אלינה וג'ייק וראיתי שהם קפאו, כאילו הזמן נעצר מלכת. האם רק אנחנו ממשיכים לזוז? הסטתי בעזרת כל כח רצוני את עייני מכריסטיאן, ימינה ואז שמאלה. לא היה שום זכר לסטייסי. איפה את? אם הייתה רוצה היא הייתה יכולה להיכנס אלי ולהשתלב איתי. אני מניחה שכדי לעזור לי היא היתה רוצה, אני יודעת שאני רוצה. והאם אבי חוסם אותה?
"אמנדה," אמר כריסטיאן, "מה את עושה?"
האידיוט לא מבין שזה מעשהו של אבי? מעשה המוות?! ובכלל- עייני נפערות כשאני מבינה שלא הוא האידיוט, כי עם אני. הרי אמרתי לו שאני יכולה לשלוט בכוח, בכל זמן ובכל מצב, ולכן אין לו שום סיבה לדאוג. אמרתי לו בעצמי שאוכל להסתדר. האם הוא חושב שאני עושה זאת בכוונה?
"קורבן" מלמלתי בקול אבי, "קורבן חשוב" צעדתי צעד נוקשה לעברו של כריסטיאן, וצעד נוסף, ועל כל צעד שלי כריסטיאן לקח חצי צעד אחורה, בקצה הזה אגיע אליו תוך דקה. 'תתרחק מהר יותר!' ייחלתי לצעוק לו, אספתי את כל כח רצוני. 'ברח!' צעקתי במחשבותיי, 'לך, מהר! אם תלך הוא יעזוב אותי!'
ואז התחושה המוכרת עלתה בי, תחושת השאלה. התחושה שעולה בי בכל איחוד מחדש, מעין שאלה - האם את רוצה או לא. מעין דפיקה בדלת - האם אפשר להיכנס?
קול בתוכי ענה לא. אך זו לא הייתה תשובתי, כי אם תשובת אבי למחצה. אספתי את כל הכוח שנשאר בי, 'כן!' צעקתי לפני שסטייסי תספיק לצאת, 'סטייסי, תעזרי לי!'
הבטן שלי התהפכה. הרגשתי את עצמי מתנודדת מצד לצד, כאילו שלושה אנשים ולא שניים נלחמים כעת על השליטה בגופי. "אמנדה!" צעק כריסטיאן ורץ אלי, "תתרחק, לך מכאן!" הופתעתי כשהמילים יצאו מפי, יצאו בקולי שלי. כריסטיאן נסוג מעט לאחור, "הוא משתלט עלייך, נכון?" שאל, "אמנדה, את מסוגלת להשתלט עליו" מילותיו נכנסו לליבי, ותבעו עליו בעלות. הרגשתי בהד מוכר מתפשט בגופי, ואז צרחה יצאה מפי - גבוהה וחדה, שהעירה את ג'ייק ואלינה והוציאה את המוות מגופי. 'את תשלמי על כך, ילדתי. את תשלמי על טפשותך, אל כך שאינך מבינה כמה טוב הוא כוחך שקיבלת ממני!' נשמע קולו של אבי למחצה באוויר.
הרגשתי את השרשרת נסגרת על צווארי וקרסתי למטה על ברכיי, מודעת לסטייסי היוצאת בהדרגה מגופי. היא סגרה את השרשרת, אני יודעת שזו היא. 'תודה' אמרתי לה לפני שיצאה לגמרי, היא חייכה מבעד לגופי, כך שאני מניחה שנראתי עדיין מאיימת, כי החיוך גרם לכריסטיאן להירתע שוב.
"אמנדה? זו את?" שאל כריסטיאן והתכופף, פתחתי את עייני והבטתי בו. שערו הזהוב היה מבולגאן לגמרי, ובעיניו הכתומות עוד נזרע פחד. כמו בפעם הקודמת, לפני כמה ימים, עורק כחלחל בצווארו בלט בצד ימין. כשהגיע לגובהי והביט בעייני הסטתי אותן למטה, "שיקרתי," הרגשתי בנוזל היורד לאט לאט לכיוון לחיי. "לא מצאתי דרך להשתלט עליו לאחר שאני מורידה את השרשרת, כמעט הרגתי אותך בגלל הנשמה של אבא שלי" ידי נשלחה כדי למחות את הדמעות השחורות שיצאו מעייני, אלה שתמיד גרמו לי לחנוק את הבכי עד שאגיע למקום ריק מאנשים. ריק מכל איש שיוכל להבחין בצבען יוצא הדופן. אך יד אחרת הגיע לשם לפניי, ומקצה עייני הימנית עברה לנגב את עייני השניה, עד שירדה מעט למטה ונשרכה סביב צווארי בחיבוק. "לא אכפת לי ששיקרת לי. את רצית שלא אדאג לך, נכון?" שאל כריסטיאן. אני לא יודעת אם ציפה לתשובה, אך אני לא עניתי, רק שלחתי את ידיי לגבו והכתמתי את מעילו הכחול בנוזל שחור וסמיך, דמעותיהם של בני המוות.

יום ‏19 דצמבר 2012‏ בשעה ‏22:54‏

"אי אפשר, פשוט לא!" אני קוראת בכעס. "אמנדה, תהיי הגיונית לרגע. את בעצמך אמרת לי שאת מחבבת אותי," אמר כריסטיאן והדביק את קצב צעדיי, "אני לא מבין מה הבעיה בכך ששני אנשים שמחבבים אחד את השני יהפכו לחברים"
עצרתי במקום והוא התנגש בי. "די" קראתי והמשכתי ללכת, "אני לא רוצה לשמוע יותר כלום ממך", רטינה רוגזת עלתה מאחוריי. "אמנדה את-"
"לא. אמרתי לא" קטעתי אותו, "אמנדה" הוא ניסה שוב, "די." הגברתי את קצב צעדיי, "אמנדה, אמנדה! די את" ניכר בקולו של כריסטיאן שהוא מתאמץ לא לצעוק, עצרתי שוב והסתובבתי. הרגשתי בכמה זוגות עיניים ננעצות בנו. "אמרתי לך די, תעזוב אותי, אוקיי? תחזור הביתה, לא אכפת לי, פשוט רד ממני" אמרתי לכריסטיאן, מתחמקת מלהביט בעיניו, ואז הסתובבתי שוב וכשלקחתי צעד קדימה יד תפסה בזרועי וגרמה לי לקפוץ אחורנית, "אמנדה, לפחות תני לי סיבה הגיו-"
"מה אתה חושה שאתה עושה?" צעקתי, וההרגשה שנועצים בנו מבטים רק עלתה. כמה אנשים סקרנים יתר על המידה התקדמו קצת קדימה כדי לשמוע יותר טוב. "אמנדה, אל תצעקי," לחש כריסטיאן, "את גורמת לי להשמע כמו מטריד סדרתי." התמלאתי בזעם, "אבל זה מה שאתה, מאז שאמרתי לך שאתה בסדר-"
"את אמרת שאת מחבבת אותי. בדיוק ככה" קטע אותי כריסטיאן, "אוקיי! אז אמרתי! עכשיו תעזוב אותי" אמרתי ושחררתי את ידי מאחיזתו, ממהרת בין חומת אנשים שנוצרה מולנו, מכל החוצפנים שהתאספו כדי להקשיב. "אין לכם משהו יותר טוב לעשות?" צעקתי אליהם כשעברתי כמה מטרים מהם, כמה מהם קיללו אחרים פשוט המשיכו ללכת.
אחרי כמה דקות הגעתי לרחוב בו אני גרה. כל הדרך הבטתי אחורה כדי לוודא שכריסטיאן לא עקב אחרי, ולמזלי הוא כנראה התייאש וחזר הביתה, כי לא נראה זכר ממנו.
כשהגעתי לביתי עליתי במדרגות למרפסת הכניסה, ורק לאחר שהכנסתי את המפתח למנעול ראיתי דמות שחורה נשענת על הקיר ליד הדלת. קפצתי במקומי מבהלה ואחזתי בענק על צווארי, "את תמיד מחזיקה בשרשרת כשאת מתגוננת, מה הקטע?" זה היה קולו של כריסטיאן, ומה שאישר שזה הוא היה הבזק עייניו חומות-כתומות בחשכה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" נשענתי על הדלת, "עוקף אותך בדרכך הביתה ומגיח במפתיע כדי שתסכימי לדבר איתי סופסוף?" שאל כריסטיאן, "לא. זה בטוח לא זה, כי החלק האחרון לא ילך לך" אמר וסובבתי במהירות את המפתח. לפני שיספיק להיכנס סגרתי את הדלת אחריי ונעלתי אותה. "אני בבית!" צעקתי, שמעתי את אמי קוראת בשמי מהמטבח. "היי, מתוקה. למה חזרת כל כך מאוחר?" הבטתי החוצה דרך החלון, וראיתי שם את כריסטיאן. "הוטרדתי על ידי ידיד." אמרתי וסגרתי את הווילון, אמי קפצה בכיסאה, "מה אמרת?!" שאלה, "אה, אמרתי ששוחחתי עם ידיד" תיקנתי, "אני בחדר" דפיקה נשמעה בדלת כשהתחלתי לעלות, "אל תפתחי!" צעקתי מלמעלה, ונכנסתי לחדרי.
לבשתי גופיה וכנס קצר והסתערתי על המיטה. "הו, מתוקה שלי. התגעגעתי אלייך" אמרתי לעבר המיטה שלי ונשכבתי עליה במעין "חיבוק".
"הבדיחות האלה כבר לא מצחיקות אותי, את לא יכולה לרדת עלי כל הזמן כי אני הומו" שמעתי קול מאחוריי, קמתי על ידיי, "ליאו?" שאלתי והבטתי הצידה, זה היה הוא. יושב על כיסא ליד החלון וחיוכו מתנוסס על שפתיו. "מה? איך? אתה..." התחלתי לשאול, כשהבנתי למה הוא יושב ליד החלון, "היי, כמה זמן אתה כבר פה?" נלחצתי, "תרגעי," הוא העלה את ידיו למעלה בתנועת הרגעה, "לפי איך שאת נלחצת אני אניח שהתלבשת, אבל הגעתי הדקה, ראיתי אותך רק נמרחת על המיטה שלך" חיוכו גדל, ואני הוצאתי אנחת רווחה. "צדקתי?" שאל, "לגבי מה?" לא הבנתי.
"התלבשת נכון?" לקחתי את הכרית שליש וזרקתי אותה עליו, אבל כמובן שהוא תפס אותה קודם, כרגיל. "אני לא עומדת לענות על זה." עניתי ונשענתי לאחור, מאוחר מדי נזכרתי שזרקתי עליו את הכרית. "אז מה אתה עושה כאן?" שאלתי את ליאו. "הייתי אצל שיין, ולא חשבתי שתשני בתשע, אז באתי לבקר" הוא ענה והתיישב לידי על המיטה, "יותר נכון פרצת לבקר. אל תעשה את זה שוב," חיוך קטן נפרש שוב על פניו, "אף פעם!" הזהרתי אותו, הוא צחק ואני נדבקתי גם אני. כך היה צחוקו של ליאו, כאילו חל עליו קסם שמדביק את כל השומעים אותו. "אז איך הלך עם שיין?" שאלתי, וחיוכו נמוג לרגע, ואז חזר. "אני יודע שגם הוא כמוני, אחותו הודתה בזה פחות או יותר אבל-"
הדלת נפתחה וקטעה את שטף דיבורו. "כריסטיאן, מה אתה עושה פה?" שאלתי ומיהרתי לשים עלי את השמיכה. פרצופו היה מבועת כשראה את ליאו, ואני חשבתי שאוכל לנצל את זה לטובתי כשליאו נופף לו לשלום. "ובכן, ליאו. הייתי שמחה אם היית נשאר לדבר עם כריסטיאן אבל הוא בדיוק עוזב" אמרתי וקמתי, מתקרבת לעבר הדלת כדי לסגור אותה, "מוזר. עמדתי להגיד בדיוק את אותו הדבר עליו" הוא הצביע על ליאו כאילו הוא חייזר. "ובכן, דווקא לא אכפת לי להכיר את אחד מהחברים שלך," אמר ליאו, מבטא את המילה חברים כשאלה של - מי זה? "ועוד חבר נאה כל כך."
אדם שמכיר את ליאו היה מבין על מה הוא מדבר, אבל לא כריסטיאן. כי לפי הבעת פניו, הבנתי על מה הוא חושב. "ליאו, זה לא ככה" אמרתי לו, "זה ידיד שלי כריסטיאן, שכמו שכבר אמרתי בדיוק הולך, נכון?" כריסטיאן היה מרותק אלי, מביט בי בפליאה. "כריסטיאן?"
"הוא החבר שלך?" שאל כריסטיאן, ואני רציתי לשלוח את ידי ולתת לו אגרוף. ליאו צחק. "כן. כריסטיאן, זה החבר שלי" אמרתי וכרכתי יד סביב מותנו, וליאו, שזו לא היתה הפעם הראשונה בה עזר לי בכך שעשה זאת, מיהר לכרוך את יידו סביב מותני. "ומי אתה, בחור?" שאל ליאו את כריסטיאן, "אני הולך." אמר כריסטיאן, "בחירה נבונה" עניתי וסגרתי את הדלת. חיכיתי כמה דקות ופלטתי אנחת רווחה, בעודי מתיישבת על המיטה ומסירה את השמיכה המגרדת מעליי. ליאו שרק. "וואו, מצבך ממש חמור עם את מנפנפת בחור כזה," אמר והביט בי בחיוך, "אל תתחיל אפילו. הוא סטרייט לגמרי" אמרתי לו והצבעתי על הכרית, מסמנת לו לזרוק אותה אלי. הוא תפס אותה. "למה, תחשבי על זה. הבחור החתיך אתאהב בך עד כלות נשמתו, ועכשיו כשנפנפת אותו הוא יתחיל לשנוא בנות כי הן מטורפות ו-"
"אז הוא יתחיל להתאהב בבנים, יהפוך לגיי, ואז זה החלק שלך. כן, כן, שמענו את זה כבר, עכשיו תביא לי את הכרית!" קטעתי אותו, הוא צחק וזרק לי את הכרית. "מטומטמת קטנה" אמר ליאו, "אידיוט" החזרתי לו, "טיפשה" אמר, "גונדזילה" החזרתי. "היי, אני לא נראה כמו אחותי!" אמר ליאו, ואני צחקתי, נשכבת לאחור ושואלת את עצמי אם אני באמת מטומטמת כמו שליאו אמר לי.

יום ‏20 דצמבר 2012‏ בשעה ‏22:32‏

שלוש דפיקות מהירות נשמעו בדלת חדרי. ניגשתי על הדלת ופתחתי אותה, כריסטיאן כשמבט בין מבוהל למוטרד על פניו, עמד שם. "אני רואה שלמדת משהו מהפעמים הקודמות," אמרתי, הוא הביט בי מבולבל, "דפקת בדלת." הוא הנהן רגע ונכנס, לפי שפת גופו ניחשתי שהוא לחוץ או להוט לספר לי משהו. "אה, אמנדה. זוכרת את הפעם האחרונה שבאתי לפה, ו..." וראית את ליאו. הנהנתי. "אז, אמ..." הוא השתהה רגע, "אמ...?" שאלתי, "אני חושב שהוא בוגד בך." אמר, ואני לרגע הייתי מבולבלת. "אם בן." סינן בשקט, ואז נזכרתי שהוא חשוב שליאו הוא החבר שלי.
"באמת?" שאלתי, "איך הוא נראה?" כריסטיאן נראה מופתע, "אה, את יודעת..." החל לומר, "בלונדיני, בערך בגובה שלך, רזה-"
"לא אידיוט, הבחור השני!" אמרתי בכעס, "שיער שחור, קצוות כחולים, רזה ממש ודי חיוור?" שאלתי, מקווה בכל ליבי שכריסטיאן יהנהן. והוא הנהן. זה שיין, חיוך קטן נפרש על פניי.
"מתי ראית אותם? מה הם עשו?" שאלתי והרמתי מבט על כריסטיאן, הוא נרתע לאחור, כאילו רוצה לבדוק מה לא בסדר אצלי. "הם, אה... התנשקו" הוא ביטא את המילה בכובד, ואני גלגלתי את עיני בגלל הרתיעה שלו מסוג האהבה הזו. "לפני כמה זמן, באתי ישר לפה" המשיך, "זה, לא... מפריע לך?" שאל. הנדתי בראשי, "ליאו לא באמת החבר שלי. החלטתי לספר לך את זה כשהוא קרא לי מטומטמת על זה שנפנפתי אותך, אז רציתי שתדע שאני לא מטומטמת. אני פשוט מנפנפת אותך כי אני מפחדת עלייך." אמרתי.
"אויש, אל תעשה את הפרצוף המעצבן הזה!" אמרתי כששוב עשה את הפרצוף המופתע, "כן, אני כנה. תתמודד!" אמרתי והנפתי בידי, מעיפה בגדים מכיסאי על המיטה ומתיישבת עליו.
"אז אם הוא לא החבר שלך, מה באמת הבעיה שלך?" שאל כריסטיאן, "בבקשה, אל תתחיל שוב" ביקשתי והרמתי את רגליי למיטה. "למה?" הוא התיישב לידי.
"כי אני אוהבת אותך, וזה מפחיד אותי. אני עלולה להרוג אותך" אמרתי, קיוויתי שיקח זאת בתור ביטוי. פחדתי מהרגע בו אגיד לו שאני בת מוות... פחדתי שיתרחק ממני. נהניתי מהמשחקים ששיחקתי עמו, אך הוא החזיר את הפרצוף המופתע. "די עם הפרצוף הזה!" אמרתי וזרקתי עליו את הכרית שלי, "אתה יודע מה? תעשה מה שאתה רוצה!"
פרצופו חזר להבעתו הרגילה. "הכל?" שאל, "כל דבר שאני רוצה?"
לרגע חשבתי על מה הוא מדבר, מה יהיה הדבר הנורא ביותר שהוא יוכל לעשות? לצרוח משהו מטומטם בבית, או לקפוץ מהחלון? לכן הנהנתי.
מאוחר מדי הבנתי למה כוונתו.
שתי ידיו הספיקו לתפוס את פני בתנועה מהירה, ועוד לפני שהספקתי לעצור אותו פניו הוצמדו לשלי. קול מוזר יצא מפי כשהוא הצמיד את שפתיו לשלי.
למה לעזאזל לא חשבתי על זה? שאלתי את עצמי.
וחיבקתי את צווארו, כשאת הפחד מלהרוג אותו ממלאת התשוקה.

יום ‏22 דצמבר 2012‏ בשעה ‏21:54‏

שכבתי על הדשא על יד היער. השמש סנוורה אותי, אך אני נלחמתי בדחף לסגור את עייני והחזקתי אותך פתוחות, כמו שאני אוהבת. קול פצפוץ נשמע מימין ואני נזכרתי שכריסטיאן שם, כנראה נשכב על זרד. "אז," התחלתי לשאול, "למה אתה אוהב אותי?"
כריסטיאן לא שינה את הבעתו, הוא התרגל לדרך בה דיברתי על זה, למרות שעוד לא ידע למה. "אתה לא רוצה שאני אוהב אותך?" שאל, מביט גם הוא אל תוך השמש. הסטתי את מבטי אליו. 
"תבין, עד עכשיו אם הייתי חושבת עליך ככה, הייתי פשוט מקבלת את העובדה שאתה לעולם לא תאהב אותי ושוכחת מזה כעבור חודש, כמו שקרה לי גם קודם," אני אומרת, ומנסה שקולי לא ישבר ויחשוף כמה קשה לי לומר זאת כשאני ממשיכה; "אבל אז החלטת שגם אתה אוהב אותי, וזה דפק הכל. אני לא יכולה שיהיה לי חבר. אני לא יכולה לאהוב אף אחד, זה לא בסדר מבחינתי."
חשבתי שהפרצוף המופתע יעלה על פניו, אבל כשהוא התיישב ראיתי שמבטו כועס. "למה זה לא בסדר?" שאל, "אהבה זה לא דבר אסור, ואת בת שש עשרה, זה לא שאת ילדה קטנה, שנה הבאה כבר תעשי רישיון, שנה אחר כך תעזבי בית ספר, מה הבעיה עם זה?"
לקחתי נשימה עמוקה.
"אמרתי לך שאני לא יכולה לומר לך. אתה תשנא אותי" אמרתי, "וזה באמת אכפת לך? אם אני אשנא אותך?" שאל, "אני לא חושבת שאוכל להיות עצבני עלייך יותר משאני עכשיו. כי את משחקת בי, ואני לא כלי משחק" הוא התקרב אלי והביט בי מלמעלה, "אני אדם חופשי שעושה מה שבראש שלו, לא מה שאומרים לו לעשות" אמר, והתקרב אלי, יותר מדי. "לא," אמרתי ועצרתי את פניו המתקרבות בידי, "אל תעשה את זה."
"למה?" שאל בחוצפתו, הייתי עונה לו שזה בגלל שאני גם אדם חופשי, והוא לא יכול לשחק בי, למרות שהתשובה האמיתית הייתה שאם הוא יעשה זאת, ולו לשניה אחת, אני אשבר ואגלה לו.
וצדקתי.
כשהוא הסיט את ידי ונשק לי רציתי כל כך שיהיה לי הדחף לסטור לו בפניו, אבל כל מה שהרגשתי היה שאני רוצה שידע מי אני. שאני רוצה להגיד לו. 'צאי מזה מטומטמת!' צרחתי לעצמי בראש, אבל לא רציתי לצאת מזה. הרגשתי כאילו אפשר להקפיא את העולם, ואני אהיה מאושרת. מאושרת לנצח.
כשהוא התנתק ההרגשה עדיין לא התפוגגה, ולפני שהספקתי לחשוב על מה שאני עושה פלטתי; "אוקיי. אני אראה לך."
חיוך קטן נפרש על פניו. "אבל אני אצטרף שתעשה על מה שאגיד לך" התיישבתי, וזזתי מעט כך שהייתי כעת מולו. הוא הנהנן. נחירת בוז קלה יצאה מפי. "עכשיו אתה משחק בי, נהדר."
"מה קרה לקטע של אני אראה לך?" שאל, "אוקיי, אוקיי" עניתי והנפתי בידי.
כדי שיאמין הוא צריך לראות. הוא לא יאמין אם פשוט אספר לו. בשביל שיראה אני צריכה לבכות. בשביל לבכות אני צריכה שיכאב לי. מאוד.
"תן לי סטירה" אמרתי, והוא קפץ מעט לאחור בהפתעה, "מ-מה?"
"בלי מה, אמרת שתעשה כל מה שאגיד, אז תן לי סטירה" הוא שלח את ידו והעביר "סטירה" קלה על לחיי. "נו באמת, מה זה אמור להביע הליטוף הזה?" התרגזתי, "אני לא לסבית, אז כדאי שתפסיק להתנהג לידי כמו אישה." פיו היה פעור כשסיימתי.
גלגלתי את עייני, "אוקיי. נעשה משהו אחר" אמרתי כשעלה רעיון לראשי, קמתי והתיישבתי על רגליו. "את רואה, את זה לדוגמא, אני יותר אוהב" אמר כריסטיאן, ואני קיללתי חרישית את פעימות ליבי שהחלו לצבור קצב.
"אוקיי, עכשיו תחבק אותי" אמרתי. הוא חייך וכרך את ידיו סביב בטני התחתונה. "חזק יותר" אמרתי, ואחיזתו התחזקה. "חזק יותר" הוא הרים גבה, ושוב חיזק את אחיזתו.
ידיו לחצו על בטני, כן אין כמו כאב בטן טוב! חשבתי בליבי. "עוד" אמרתי, מעט חנוקה. "כשאמשוך לך בשרוול, תחזק"
"מה את מנסה לעשות?..." שאל, אני פלטתי לו שישתוק ומשכתי לו בשרוול. והוא חיזק. משכתי שוב, הוא שוב חיזק. הרגשתי את בטני נמחצת, ונתתי למחשבות רעות לעלות בראשי. כאב. אני צריכה כאב. אני צריכה לבכות.
בהתחלה חשבתי על דרווין. נזכרתי איך רבנו וכשיצא מדלת ביתי הוא התמוטט ומת. אבל לא באמת אהבתי אותו.
אחר כך נוספו מחשבות על טרישה. אני לא זוכרת מה גרם לי לכעוס עליה, אבל גם היא מתה. מאוחר יותר גיליתי שגם המוות הזה היה בגללי.
אמה, ריק, קווין, ג'ייד... סטייסי. נזכרתי ביום ההוא, בו חזרתי מבית הספר וראיתי נערה חמודה חוצה את הכביש. היא הייתה בת שבע עשרה, שערה זהוב, ואת צבע עינייה לא זיהיתי מקרוב. היא הלכה לבדה כשחיוך קטן מתנוסס על פניה.
פתאום נשמע בום חזק, ובהבזק שניות ראיתי מכונית כחולה עוברת היכן שעמדה הנערה, האיש במכונית עצר כמה מטרים אחרי הנערה, סובב מבטו מתוך המכונית, והמשיך לנסוע. 
כעס הצטבר בחזי על הנהג האידיוט כשמיהרתי על הנערה, היא הייתה שרויה על צידה, לכן סובבתי אותה קדימה. היא הייתה מלאה בדם, וסימני גלגל שחורים לכלכו את שמלתה התכולה. "א-את בסדר?" שאלתי בחשש. אם היום זה היה קורה לא הייתי שואלת שאלה כל כך מטופשת, אבל בכל זאת - הייתי אז ילדה בת שלוש עשרה.
הנערה הוציאה ענקה קלושה מפיה.
התחלתי לצרוח לעזרה, אך פתאום הרחוב כאילו התרוקן.
לא ראיתי איש באיזור, המכוניות הפסיקו להגיע, כאילו משהו תכנן זאת כך שלא יהיה מי שיציל את הנערה.
"בבקשה, תעשי משהו" אמרה קלושות הנערה. "מ-מה לעשות?" שאלתי, "קחי משהו ותתקעי לי אותו בלב. אני לא אשרוד, אין כאן אף אחד נכון?" שאלה הנערה, ואני הופתעתי מהאומץ שהפגינה. היא מוכנה למות, העיקר הוא לא לסבול ככה.
כשהבינה שאין סיכוי שאוכל לעשות זאת, היא חייכה קלושות. "את בחורה נחמדה," אמרה, "מה שמך?"
"אה... שמי אמנדה." אמרתי, ותפסתי בידה. הרגשתי כאילו זה ינחם אותה, ולפי חיוכה ניחשתי שצדקתי. "סטייסי." אמרה הנערה, היא לקחה נשימה עמוקה. "בבקשה, תעשי משהו" אמרה, "אני לא יכולה לסבול את הכאב הזה. בבקשה. אין כאן איש, תוכלי לומר שמצאת אותי מתה, לא יאשימו ילדה קטנה. אני מתחננת..." קולה נשבר לקראת הסוף, ואני רציתי להקשיב לה. רציתי לעזור לה.
ואז הרגשתי מין רטט אנרגיה שעובר ממנה אלי. הרגשתי פתאום ערנית יותר. האוויר מסביבי נהיה אדמדם, ואז פתאום הוא נעלם וסטייסי שבקה חיים.
ידעתי שהיא מתה, איכשהוא הרגשתי זאת. אני לעומת זאת הרגשתי כאילו אני יכולה לרדוף אחרי מי שדרס אותה ולהרביץ לו כל כך חזק, שהוא עצמו ימות. כמובן שלא ידעתי אז שאני לא צריכה להרביץ לו כדי שימות. ואז נשכבתי על חזה של סטייסי ובכיתי, נותנת לנוזל השחור והמרוכז לנזול על שמלתה, שלפני שתי דקות נראתה לי יפה כל כך.
וגם עכשיו בכיתי. כריסטיאן הרפה את ידיו, "אמנדה?" שאל בקול דואג, "את בוכה?"
הסתובבתי אליו, והוא נרתע מעט לאחור, פיו נפער. הוא ראה את דמעותי השחורות, הוא ידע בכי שלמי נראה כך.
"זה, מה... איך...?" שאל, ואני זזתי ממנו. בוודאי ירצה לברוח, חשבתי לעצמי, לפחות אתן לו את האפשרות. הטיפות השחורות החלו לכסות את שדה ראייתי. כריסטיאן נראה כלא מאמין.
"אמנדה" אמר כריסטיאן בקול רועד בעודו מתרומם, "בבקשה תגידי לי ששמת עיפרון לפני שיצאנו." רציתי לסטור לו בפניו על הטמטום שלו, שיזכר שהוא גרר אותי מהמיטה ובקושי נתן לי להתלבש לפני שלקח אותי לכאן, אבל כשהרמתי אליו את מבטי ראיתי שהוא פשוט לא מאמין. הוא לא רצה להאמין.
"אתה יכול לברוח, מצדי. הייתי צריכה לספר לך מתישהו שאני בת מוות," היה נראה שצמד המילים הללו כאבו לו. כמובן שזה לא היה משהו רגיל, הרי הוא היה אומר אותן כמעט בכל יום, אבל נראה שהן כאבו לו כשהן נאמרו עלי.
כשדיבר אלי גיליתי שהתיישב בחזרה. "לא אכפת לי שאת בת מוות," אמר בקול רועד, שגרם לי לתהות אם הוא דובר אמת, "את הצטרפת לצד שלנו. את עזרת לנו למצוא את אחייך כדי שנקח מהם את ה..." קולו נשבר. בטח שהוא נשבר, חשבתי, הרי מה עושים לבני מוות שגילו כבר את כוחם - שהרי אי אפשר לקחת אותו מהם כשהם יודעים עליו - הם יצטרכו להרוג אותי.
כנראה על אותו דבר חשב כריסטיאן. "לא. אני לא אתן להם לעשות את זה" אמר והתקרב אלי, הוא חיבק אותי. "לא אכפת לי מה, מצדי נסתיר את זה מהם אם-"
"לא כריסטיאן, אי אפשר להסתיר את זה מהם לנצח" אמרתי והתנתקתי מחיבוקו. "פשוט... לך מכאן, בסדר?" לקחתי נשימה עמוקה, "עכשיו אתה מבין למה התחמקתי ממך? עכשיו אתה מבין למה אני מדברת אל דמות דמיונית בשם סטייסי? עכשיו אתה מבין למה רק ליאו חבר שלי?" שאלתי, והאמת היא שעל החלק האחרון לא יכולתי באמת לענות. משום מה, הצלחתי לא להרוג את ליאו. הרחקתי את המחשבות הללו מראשי, זה נשמע כאילו ניסיתי להרוג אותו.
"פשוט לך, כריסטיאן. תעזוב אותי, לגמרי, אולי ככה תוכל לשכוח ממני. אם תרצה לא יהיה אכפת לי שתהרוג אותי" קולי כמעט נשבר, אבל לא יכולתי להיראות חלשה. לא עכשיו. "אני יודעת שהכוחות שלי רעים, הלוואי שהייתה לי דרך אחרת לוותר עליהם, אבל-"
הוא סתר את דבריי בנשיקה נוספת, והפעם באמת סטרתי בפניו. רציתי לצעוק עליו שיפסיק להתנהג כך, שלא אכפת לי שהוא עדיין אוהב אותי, כי מחובתו להרוג אותי, אבל במקום זאת אמרתי משהו אחר.
"מה אתה עושה, לעזאזל?" שאלתי בכעס ודחפתי אותו אחורה בידיי, "אתה רוצה למות?!"
"לא," הוא ענה, "אני רוצה שתביני שלא אכפת לי שאת בת מוות." בקושי עצרתי את עצמי מלסטור לו שוב, "תנגב את הפה שלך" אמרתי, "עכשיו!" מיהרתי כשראיתי שהוא לא עומד לעשות כלום, "אתה עוד תבלע אותן, מהר!" חיטטתי בתיקי והושטתי לו בקבוק מים.
בחוצפתו הוא נאנח, שתה מהמים וירק אותם הצידה על הדשא. מים שקופים, בלי טיפת נוזל שחור שהתערבב בהם. חיבקתי את ברכיי. "אתה יודע, אם תמשיך לעשות את זה אני באמת אשנא אותך בסוף." אמרתי וניגבתי את דמעותיי בידי, כמו תמיד הן נעלמו למגע עורי. כריסטיאן התקרב אלי, ואני נשענתי עליו. "אנחנו נמצא פתרון. לא משנה מה, אני ארד איתך עד הממלכה של אביך כדי שנמצא פתרון, אף אחד לא עומד להרוג אותך בזמן הקרוב" אמר כריסטיאן. אני קיללתי בשקט את הרגש תשוקה, אחזתי בצווארנו ונישקתי אותו.