הכל מסורבל בזמן האחרון.
השמחה הזאת שאפפה אותי במשך חודשים-נגמרה.או שהכעס והעצב היו חביים לצאת מתישהו ויש להם חסך אז זה בא עכשיו -בכמויות-אבל זה לא טוב לי.
אוקי..אז חזרתי למצב נורמאל.אבל לא רוצה נורמאל.אני רוצה את המצב שכן שמח וטוב לי ואני אשכרה נכנסת לכיתה בבוקר ומחייכת ואומרת בוקר טוב אחרי 2.5 שעות שינה ולא:דאמט אני עייפה!
לא יודעת בכלל למה זה.אבל כל היום אין לי מצברוח-אני לא ניראת ככה-אני רק מרגישה.אני רק מרגישה חוסר רצון להיות עם אנשים.
אני מתבאסת מכל דבר כמעט-אבל לא רואים-אני רק מרגישה את זה.
להרגיש את כל העצב הזה חוזר ומכה בי.
היכה בי-שבגלל הסמנריון הזה שהכריחו אותי ללכת אליו ולשלם עליו 280 שקל-החברות שאני רוצה שיהיו איתי ביומולדת שלי-לא יהיו!
היכה בי-שמי שאני רוצה כבר לא רוצה אותי.-או שאני רוצה אותו בכלל?או שהוא עדיין אותי?אני כבר לא יודעת כי הוא איש רע.
היכה בי-שכן...אני לא כזאת פסימית המצב שלי עם החברות אכן מתחיל להשתפר-עדיין המון רע.יש לי הרגשה רעה על הלב.
פשוט מחנק בגרון.
פשוט לבכות.
השמחה הזאת שאפפה אותי כבר כמה שבועות
הלכה.כמה זמן זה יכול להיות?
פשוט לבכות מהכל.
מהלחץ,מהלימודים,מהבנים,מההדרכה,מהחברות,
מכל מה שיכול להיות.
פשוט לבכות.
כי איזה דרך היא הכי טובה להוציא הכל
אם לא לבכות?(בקול קטן או בקול גדול..)
אז פאקינג על הכל-
גם אם בזמן האחרון אני שמחה-
זה לא אומר שלא חרא לי יותר-
אולי בגלל זה-זה פורץ במשבר.
אוף כואבת כבר היד.
כמה אפשר לכתוב על כמה שרע?
כי הרי דווקא ממש נחמד.
אבל למה צריך לבכות?
מה אני יגיד?....פשוט לבכות!
לבכות על הכל.
על הלחץ, על הלימודים, על הבנים, על ההדרכה ובני עקיבא ועל החברות
נו מה?
פשוט לבכות.
מחר יומולדת.יהיה מבאס.
יום נעים~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
