כשאני מתחילה לכתוב פה 

ונזכרת כמה ואיפה כבר כתבתי 

בבית של ההורים בחדר שהיה פעם שלי 

ואחר כך בתיכון 

ואחר כך במדרשה

ואפילו בצבא

ובתל אביב 

והנה פה.

בבית.

אז זה נהיה מרגש קצת, אפילו שלא התכוונתי 

החלטתי שאני מתחילה לקרוא לבית שלי הבית שלי. יש פה את כל מה שאני צריכה, את הספרים שאני צריכה לעיין בהם, את האיפור, את הבגדים. יש מכונת כביסה ואוכל שאני אוכלת ומתחרטת עליו והמון דברים כאלה כמו רמקול נייד ומערכת שמע ואוזניות וחולט תה בצורת צוללן. ומיטה מבולגנת ותמונות מפוזרות, וחדר שהיה יכול להיות באמת יפה אם לא היה כל כך מבולגן אבל הוא גם די אני. ובעיקר יש פה את הריח של צהריים של יום חול, ישן כזה. ואת הרעש של הנדנדה והילדים, הפסקול של הכנת השיעורים והשנצ. ושני מסכים למחשב. והקרבה, יש את הקרבה לכל מקום ואת הידיעה שאני אצליח לחזור לפה לא משנה איפה אהיה. אז אני לא אוהבת את המילה בית אבל אומרים ששפה יוצרת מציאות 

- 

לפני שבוע הייתי בתל אביב והייתי צריכה לחזור לישון בראשון והבנתי כמה אני שונאת שם הכל 

את הזרות את המרחק את הקושי

- 

אין לי מה לכתוב הרבה עובר ואני צריכה לעשות תרגיל בכלל אבל מה שאני רוצה לתאר זה את הגעגוע שאני לא יודעת איך להתגבר עליו אליו איתו 

לפעמים כבר לא כיף יותר 

בכל מקרה איכשהו כשאני כותבת פה חוזרת לי התחושה שיהיה בסדר 

אני אכבה את הסאונדקלאוד ואלך לעשות תרגיל 

כי הוא מה שאמיתי 

ואתה.. 

אתה פחות 

דופק לי הלב נורא מהר 

ככה הוא אמר 

ואני רק רציתי להושיט אצבע ולעקוב אחרי קוי המתאר 

אתה אמיתי 

אמיתי ממש 

לא עשיתי את זה