*

זה היה בערך בסביבות החופש הגדול בין כיתה ח' ל-ט' וכל יום היינו ביחד כמעט.

היינו יורדות באופן נורא רציף על אנורקסיות ובולמיות ובלי קשר מספרות גם המון בדיחות על סקס, אבל אנורקסיות ובולמיות היו באמת ההיי לייט של הצחוקים שלנו. לשתינו הייתה בעייה נורא גדולה עם הגוף שלנו והיינו נוהגות להשוות את עצמנו לבנות אחרות שהיינו רואות בקניון או ברחוב.

יום אחד דניאלה ביקשה ממני להיכנס לאתר של חישוב קלוריות כי היא רצתה לדעת כמה היא אכלה בדיוק. אני לא ממש ידעתי כמה קלוריות אני אמורה לאכול ואם היה יוצא שאכלתי 56435 קלוריות לא הייתי כל כך מבינה מה זה אומר. חשבתי שזה קצת טיפשי אבל זה היה מגניב כזה, והיא נתנה לי בערך פרופורציות של כמה צריך לאכול וכמה צריך לאכול בשביל לרדת. באותה תקופה הייתי אצל דיאטנית ממש גרועה, מאלה שאומרות לאכול כוס פלסטיק של אורז ביום ולעשות מלא הליכה. באתי אלייה כששקלתי 50 קילו.

עם הזמן גם אני התחלתי ככה לספור קלוריות, להתעניין במה שהולך שם בגוף, התחלתי לעשות הליכות פה ושם בשביל הפיגורה. הדיאטנית המטומטמת התחילה להלחיץ אותי בקשר לדברים שאכלתי, עד אז הייתי שותה חצי ליטר חלב ביום ואוכלת ככה תירס לכייף שלי עד שהיא אמרה לי שזה ממש משמין. אז החלפתי את הלחם בלחם קל הפסקתי לאכול תירס וחלב לא נכנס לי לפה.

התחלתי לרדת ככה לאט לאט במשקל ובינתיים העיניין של המשקל ביני לבין דניאלה היה מין טאבו כזה וזה הדבר היחיד שהיינו מדברות עליו- הגוף שלנו. כל הצחוקים נעלמו כלא היו והכל היה סביב ההיסטריה של האוכל, אבל בעיקר הרבה הרבה בדיחות על אנורקסיות ובולמיות.

יום אחד באתי לדיאטנית שלי ועליתי על המשקל שהראה 47 קילו. הדיאטנית אמרה לי לא לחזור לשם עד שאני לא רואה פסיכולוג כי הייתי מדברת גם כמו מופרעת אכילה רצינית עם שמחה טהורה בעיניים על כל גרם שיורד. אז הפסקתי להיות בהשגחה אצל דיאטנית.

כשהתחילו הלימודים בכיתה ט' אני ודניאלה התרחקנו מאוד. היה תמיד את הענן הזה של האוכל מסביבנו אבל זה לא היה משהו קריטי, סתם שתי חברות שמנסות לרדת אבל זה תמיד טאבו. אני לא משתפת אותה בירידות שלי והיא לא בשלה.

הריחוק היה בעיקר זה שאני לא מסוגלת להיבלע בחברה של יותר מבנאדם אחד ועד היום היא אחת האנשים הכי אהובים שאני מכירה, והריחוק עשה רע לשתינו, כמו זוג נאהבים שמרגישים שזה הסוף.

יום אחד היא באה אליי הבייתה. תמיד היינו שוכבות במיטה ומדברות, ותמיד בשכיבה. יש משהו נורא נוח בלשכב במיטה, נורא טבעי כזה. הייתה לנו שיחה נורא טובה כזאת ואז שקט. דניאלה פתחה את הפה ואמרה לי:"שיר אני רוצה לספר לך משהו".

"מה?"

"אני מקיאה לפעמים"

וכל העולם התמוטט, ואני לא בטוחה שאתם יכולים להבין את הרמה הקיצונית של איך שהרגשתי. שתינו באנו עם תפיסת גוף דפוקה מההתחלה ושנאנו את עצמנו. שתינו ראינו את עצמנו באופן מעוות וכנראה שבאופן עקיף עקיף היינו מנסות להגן אחד על השנייה מעצמה.

בדיאבד רק גיליתי שהחטיף בריאות שהיא הייתה מביאה לבית ספר בסוף כיתה ח' היה הדבר היחיד שהיא אכלה כל היום.

היא סיפרה לי שהיא לא האמינה שהיא תצליח, והיא ניסתה סתם בשביל הניסיון והיא הצליחה. היא סיפרה לי כמה שזה היה לה פתאום נורא פשוט אחרי זה, ושהיא מקיאה בכיור, בשירותים ובמקלחת. רציתי לבכות ולתלוש לעצמי את השיערות כי אולי באופן עקיף זה סימל את ההדרדרות שלי, אבל אני אכלתי כל הזמן וספרתי קלוריות. תמיד ספרתי קלוריות מאז אותו יום שנכנסתי לבדוק בשבילה.

אני חושבת שחיבקתי אותה ואמרתי לה שהיא יכולה לספר לי הכל אבל לא כעסתי עלייה. איך אני יכולה לכעוס עלייה? כעסתי עלייה שהיא לא סיפרה לי. ומאותו רגע היינו מדברות אפילו פחות ממה שהיינו מדברות בתחילת השנה.

אני זוכרת שתמיד כשרציתי להרים אלייה טלפון והיא לא ענתה ידעתי שהיא מנסה להקיא.

באותו זמן אני דחקתי אותה ללכת לפסיכולוג. אני אמרתי לה שאם היא לא תלך אני אדבר עם אמא שלה, והיא באמת הלכה בסוף וזה היה באמת נפלא.

את ההדרדרות שלי אף אחד לא ראה כי זה היה נורא איטי, אני חושבת שזה ארך כמעט שנה כל הירידה שלי, והיא לא הייתה כ"כ גדולה אבל היא הייתה מאוד משמעותית.

כל הזמן נורא התעסקתי בה אבל באותו זמן גם הראש שלי לא הפסיק להריץ קלוריות וכמה מותר וכמה אסור

באמצע השנה היא הכירה מישהי והן הפכו להיות החברות הכי טובות. וידעתי שהיא הולכת לכיוון לא ככ טוב כי היא התחילה גם לשתות, לעשות עניינים "מפוקפקים" בגנים ציבוריים ולעשות שטויות, ואני נורא ביקרתי אותה על זה, אם לא באופן ישיר אז בטון שלי. אני נורא קינאתי לה ורציתי אותה לעצמי בחזרה אבל לא ישנים במיטה חולה ובמקרה הזה זה לא נקשרים לראש דפוק.

הפסקנו לדבר.

לקראת כיתה י' התחננתי מאמא שלי שתיקח אותי לפסיכולוגית כדי שאני אוכל להשתנות בשביל שיהיו לי חברים. תמיד בכיתה י' הקומבינציה משתנה והייתי בטוחה שאם מישהו ירפא אותי יהיה לי טוב בחברה

הייתי אוכלת 1300 קלוריות ביום אבל אני מאמינה שפחות כי בנות עם הפרעות אכילה נוטות לעגל כלפי מעלה בצורה קיצונית.

יום אחד נשקלתי אצל אבא שלי וראיתי שירדתי הרבה בשבועיים. אני זוכרת שהלכתי אל אשתו ואמרתי לה שאני ממש פוחדת מהירידה המשעותית הזאת.

והמחזור לא הגיע. לא אחרי חודש, לא אחרי חודשיים... פחדתי שאמא תגלה אז הייתי צובעת טמפונים בטוש אדום מרחיבה אותם עם מיים ושמה אותם עטופים בפח. הייתי בלי מחזור קרוב לחצי שנה בערך והBMI היה עוד בטווח התקין. (זאת לא אינדיקאצייה!!!)

אבל לא סיפרתי לאף אחד וגם לא היו לי חברים, נשארתי סולו.

כשהלכתי באחד הימים לאבא שלי פלטתי לאשתו שהפסיק לי המחזור, וזה היה טיפשי ביותר כי היא סיפרה לאבא שלי.

אבא שלי קיבל מזה חום וכעס עליי נורא, הוא היה בטוחה שאני עושה את זה בכוונה אבל הייתי חסרת אונים כי יש לי קדחת במוח שאם אני אוכל יותר אני אתאבל על זה שבועות. הבטחתי לו שאני אספר לה וזה לא קרה.

יום אחד הוא סיפר לה. בום טראח

התחילה כיתה י' והייתי שחיפה, אבל אף אחד לא שם לב באמת כי אם אני לא מדברת אז זה לא מורגש

אני ודניאלה אפילו שלום לא אמרנו אחד לשנייה.

ואז אמא קיבלה שכל ולקחה אותי לדיאטנית. שם המרפאה היה לי נורא מוכר, וזה הזכיר לי את השם של המקום שדניאלה הלכה אליו באותה תקופה.

הפעם הראשונה שהלכתי אלייה הייתה בהפסקה של אחד השיעורים. היא הייתה קצת בשוק כי לא דיברנו בכלל, וזה קפיצה גדולה בין חברות אמת לכלום ושום דבר. שאלתי אותה איך קוראים למרפאה שהיא הולכת אליה.

"שיווי משקל" היא אמרה לי. "למה?" היא שאלה

"כי גם אני הולכת לשם עכשיו וזה נורא הזכיר לי את המקום שאת אמרת שאת הולכת אליו"

היא שאלה אותי למה אני הולכת לשם ומשום מקום הטלתי עליה את הפצצה-

"אני שוקלת 42."

(הגובה שלי 1.53 אז המשקלים לא כל כך  "קריטיים" ממה שזה נראה)

וכך זהו צחוק הגורל, ששתי חברות שצחקו על בנות שמקיאות ומרעיבות את עצמן- אחת הפכה לבולמית ואחת לאנורקסית

אני אוהבת אותה מאוד ואני תמיד אוהב

תמונה שצילמתי סתם בשביל שתהיה לי תמונה אבל זה בתהליך היירידה, זה לא הכי נמוך שהגעתי אליו ואני טיפוס שלא רואים לו בכלל עצמות בריח.

תמונה שממחישה בצורה יותר טובה איך הייתי לא נמצאת אצלי

לפני 3 שנים בערך