*

מאז שאני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה, כל טלפון שחברה הייתה מפספסת הייתי בטוחה שהיא כועסת עליי ומנתחת את כל הדברים שאמרתי כל היום ומשגעת את הסובבים אותי באם הם חושבים שהיא עדיין החברה הכי טובה שלי. אני תמיד צריכה להיות "הכי". אם אני לא הכי אז אני הכי נמוך. ככה זה אין לי אמצע.

ניסיתי לשכב במיטה ולהרגע אחרי שהחבר לא דיבר איתי שלושה ימים ולא רצה לראות אותי. וזה לא שאני כועסת או משהו כי אני מבינה איך הוא מרגיש אבל סוננתי וסוננתי לפחות 335 פעם. באמת שאיבדתי את הכבוד אבל מה אכפת לי כבוד? אני רוצה לדעת מה קורה

יום שישי זה יום טוב כי אנחנו נפגשים וזה הכי כייף שאנחנו נפגשים. כי כשאנחנו נפגשים אנחנו נזכרים כמה שטוב וכייף לנו ואנחנו ככה על המיטה כמו פרזיטים עושים אהבה ומחפשים מה לאכול כי אצלי אין אוכל בבית. 

והמקלחות, איזה כייף! להתקלח ביחד תמיד בתורות לאחד קר ולשני נעים אז שמים את הדוש על המחזיק שלו בקיר ומתחבקים כדי ששנינו ניכנס מתחת למיים ולא יהיה לנו קר אבל בגלל שאני כל כך נמוכה המיים נכנסים לי לפנים ולאוזניים ואני ממש סובלת מזה, ואז הוא יוצא קודם ומחזיק את המגברת ככה בפתיחת ידיים כדי שאני אשתחל לתוכה והוא בטח ממש יכעס שאני כותבת את זה אבל ככה זה יוצא לי וחבל שהיום שישי מתבזבז.

אני יודעת שאני צריכה יותר לכבד רצונות של אנשים אבל לפעמים הרגש שלי חזק מידי ואני מגזימה. זה מתסכל שאני שולחת אסמסים שלא נענים או שאני מתקשרת ואחרי שלוש שניות יש תא קולי. 

זה בעיה זה בעיה הטלפון הזה באמת. תמיד שנפגשים רואים כמה יש אהבה וכמה טוב. 

הייתי רוצה לתפוס מונית ולנסוע אבל לא, זה לא טוב. לא טוב לנדנד זה פשוט לא טוב. לא משנה כמה אני מתגעגעת וכמה אהבה יש לי להרעיף לפעמים אני צריכה טו "צ'ילאקס". אולי המצב המחורבן יעבור מעצמו אני לא יודעת.

אז כל הזמן בראש אני מנסה לשנן לעצמי שלפעמים אני בסדר ולא הכל באשמתי, ולא כועסים עליי וזה לא שלא אוהבים אותי יותר. לפעמים אני בסדר. ובכיתי ובכיתי ובכיתי קצת ונרגעתי הרבה, והלכתי למיטה לנסות לישון קצת.

והיה נורא נחמד במיטה בחצי שעה הראשונות, הייתי נורא רגועה והייתי בין השינה למציאות

ותוך כדי הרוגע הזה וההתנתקות מהמחשבה על המצב התחלתי לדמיין שאני מתקשרת בערב והוא בא לקחת אותי. או את המקלחת שנדפוק ביחד ושנבכה ביחד כי יש מין אווירה כזאת שצריך לבכות בה.

ואז אני חוזרת למציאות ומבינה שהסופ"ש הזה אבוד ושאצטרך לחכות לבא אחריו. 

בינתיים אני מנסה להעסיק את עצמי במחשבות אופטימיות כמו הצימרים שהמשפחה שלי מזמינה, ולכל זוג יהיה חדר משלו (גם לנו!) והטיים אוף שייקח מהעבודה ואולי יהיה קצת יותר זמן.

בן אדם לא יכול לעשות יותר מידי דברים בבת אחת במשך זמן ממושך ביותר ולא להשתגע. 

ואפילו שהוא לא דיבר איתי שלושה ימים ושהוא לא רוצה לראות אותי, לא היום לפחות, שמרתי לו קופסא של עוגיות שהכנתי היום בצד. כי באמת שלא עשיתי כלום הפעם, אני חושבת, אז מה שנותר לי לעשות זה להיות סבלנית ולקוות שהעוגיות לא יתקלקלו.

והאהבה שלי עצומה וגדולה ויכולה להכיל עולם ומלואו ואם הייתי מרשה לעצמי להיות קצת פחות מתחשבת הייתי כופה את עצמי. טוב, כופה את עצמי יותר. 

לפעמים צריך את הפיצוץ הגדול כדי שיראה לך פרופורציות על המצב ואני רואה קצת יותר טוב. אבל זה עדיין קקה.

היום אין לי כל כך חברים שאני מרגישה שכועסים עליי, אבל אני יודעת שאנשים אוהבים אותי פחות כי אני לא מצליחה לשמור על קשר.

מה המורה שלי אמרה לי? "תתגאי בלבד שלך". אני משערת לעצמי שהכוונה הייתה בכך להתגאות שאני מיוחדת באופן טוב מאחרים ובגלל זה אני לא משתלבת ולא בזה שאני פשוט יושבת בצד עם פרצוף תחת כמו בוקית.

ואחרי כל העידוד העצמי חזרתי שוב לפסימיות הנוראית ושוב דופק לי הלב ויש לי בחילה מחשש שדברים לא יסתדרו. אבל איך לא יסתדרו אחרי שצפנו בים המלח??? איך????

רק שהמחשבות יפסיקו להתנדנד ולהפסיק לחשוב על הסופ"ש המבוזבז או לפחות השינה של יום שישי כי זה לא יעזןר. רגע אחד אני עם ביטחון ותקווה ו"הכל יהיה בסדר" ורגע אחר שוב שיגועים. וכאן אני אסיים את השיגועים שלי