בסרט "מרי ומקס"מסופר על שני אנשים: ילדה בת 8 שגרה באוסטרליה וגבר עם אספרגר בן 44
היא מוצאת את השם שלו בספר טלפונים באקראי, רצתה לשאול אותו שאלות על אמריקה
כמו על איך באים ילדים לעולם
הוא אמר לה שאמא שלו אמרה לו שילדים באים מביצים שמטילים רבנים (יהודי), אם אתה לא יהודי, מביצים שמטילות נזירות. אם אתה אתאיסט, מביצים שמטילות זונות מלוכלכות.
הוא גר לבד
יש לו 2 טלויזיות. אחת גדולה, שבה יש רק קול, ומעליה טלויזיה קטנה שבה יש רק תמונה
הוא אמר לה שהוא לא בכה בחיים. והוא רוצה לבכות אבל הוא לא מצליח
כשהיא קיבלה את המכתב היא גרמה לעצמה לבכות וטיפטפה את הדמעות לתוך צנצנת ורשמה: "דמעות למקס".
כשהוא קיבל את הצנצנת, הוא לקח טפטפת קטנה עמד מול המראה וטיפטף את הדמעות שלה לתוך העיניים שלו
הוא אמר לה שזאת המתנה הכי יפה שהוא קיבל בחיים.
סבתא שלי דיברה איתי מקום וכל כמה שבועות היא מתגאה בחזה שלה
"זה פשוט לא יאומן! חזה גדול והוא לא נופל, בעוד בגיל כזה! אפילו קמטוטים אין לי!",
ואז היא מסתובבת לסבא שלי ואומרת לו :"תקשיב, ראיתי את החזה של אחותך, על הפנים!!! תראה את שלי ותראה את שלה!"
כשאני באה אליהם לפעמים בערב והיא הולכת להתקלח, היא יוצאת ערומה (עם תחתונים) ומראה לסבא שלי ולי את הציצי שלה ומרימה אותו ואומרת כמה שהוא יפה. ואני לצד סבא שלי וזה אפילו לא מוזר, איזו משפחה זאת.
אין פה פואנטה
תראו את הסרט, אני לא אגלה לכם את הסוף
תראו גם את "
קן הקוקייה", גם לא אגלה לכם את הסוף. הם נמצאים בראש הרשימה מבחינתי.
כשתראו את מרי ומקס זה כאילו תראו את הנשמה שלי, תבינו אותי ועל נפשי (מרי עברה דברים דומים לשלי)
קן הקוקייה מראה גם את הנזקקות של האנשים לביטחון, רחמים עצמיים והבחירה בחולי (יש מה ללמוד...)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
