אני שונאת חגים.אני שונאת את חוסר האופציות ואת זה שאין תחבורה ציבורית.
אני שונאת את זה שכנראה רוב המקומות סגורים יותר מיום שבת רגיל.
אני שונאת להתאכזב שאנשים לא אוכלים חמץ
אני שונאת את הבדידות הזאת שנחתה לי על המוח ללא התראה וחוסר האונים שבא ביחד איתה.
אני מתאמצת לא להיות ממש פתטית ושוב לנסות להזמין
בשבוע שעבר עבדתי כל יום והתרגלתי שיש לי מה לעשות כל יום.
איך לעזאזל הגעתי למצב שהייתי שלושה חודשים בלי לעשות כלום בבית?
אני פוחדת לבוא בחמישי, כאילו, אני באיכילוב עד שעה 1. המרחק בין איכילוב למוזיאון תל אביב הוא 10 דקות ברגל
לסרט לא הייתי נכנסת בחיים, אבל זה בלתי נמנע לעבור שם כי התחנה שלי נמצאת מול המוזיאון, תחנת אוטובוס
לא הייתי רוצה להגיד שלום, שישאר כמו שעכשיו, דיסטנס נהדר של אשלייה של מגניבות.
וזה יהיה ממש מוזר לראות מרחוק, אז אולי לקפוץ להגיד שלום, לקחת את הרגליים ולברוח משם? ואם יהיה שם מישהו שאני בחיים שלי לא רוצה להתקל בו?
באמת בימים האחרונים הוספתי שלושה אנשים מהעבודה שלי לפייסבוק ולא אושרתי, אני לא יודעת אם בכוונה או לא
אחרי הכל זה נראה כאילו מחבבים אותי בעבודה.
לאט לאט החמנייה מרימה את הראש ומראה קצת מהאופי האמיתי שלה, אולי לא אוהבים לראות שהחמנייה היא בעצם פרח קצת מיובש ומכוער ולא כמו שהציירים הכי גדולים ציירו אותה?
השורשים שלי באורך הגלות, מי יאהב אותי ככה. כל פעם שאני מנסה לעשות דיאטה אני משמינה
חבילה של בראוניז מול העיניים שלי, מחליטה ברגע פזיז לאכול הכל כדי שלא יהיה לי מול העיניים. אחר כך אוכלת את עצמי שיכלתי פשוט לזרוק אותה לפח.
שוב הרגע הזה שאני מתביישת להראות את הפרצוף שלי כי אני מתביישת באיך שאני נראית
ואני ממש מדוכאת עכשיו, והתרוממות הרוח כנראה הייתה אשליה שהליתיום ומינון גבוה של למיקטל טיפלו בו
יש ימים שלא בא לי לקחת את הכדורים, שתחזור המאניה המזויינת, לפחות אני לא אקום כל כך מדוכאת ביום שמשי וחם
כי יש פסח מזויין ואין לי תחבורה ציבורית ואין לי לאן לברוח.
ודבר טוב בעולם המקולל הזה:
הציטוט מהבלוג וצורף לזה בקבוק דיאט קולה שנתלה לי על הידית של הדלת וקיבל אותי בברכה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
