*

אני מתביישת להגיד שמצאתי את הנוסחה המושלמת לאובדנות בה רגשות אשם הם לא אופציה, כי במילא אתה לא מרגיש כלום, אבל ביחד גם מרגיש ממש חרא. כמו שאמרתי כבר בעבר, 'רובוט עצוב'

אחד התסמינים הוא כשאני גם רושמת פוסט אחד אחרי השני

פעם שעברה שקרה משהו רבתי עם אמא שלי בבוקר. תמיד היא הטריגר. אני כל כך בודדה שאני מציעה לה להפגש, אין לה כוח אז היא נותנת בכל הכוח את ה: "מה פתאוווםםםםםםםםםם!!!!!!!!!!!!!" הנוראי שלה, ואז אני מנתקת לה בפרצוף. פעם קודמת היא הייתה אצלי בבית וצרחנו אחת על השנייה.

בדקתי עכשיו את המלאי ואם יש בכלל על מה לחשוב אבל אני בעצם לא חושבת על כלום, אם תשאלו מה יש לי בראש אני רק כועסת על כולם באמת כועסת על כולם ויודעים מה? לא בא לי לדבר. אני עכשיו לא מדברת.

ואין לי כמעט כלום במלאי, רוקנו לי הכל, ונוגה הזאת יושבת על המיטה שלה ואני יודעת שזה יהיה ממש חרא איתה מישהו צריך לדאוג לצוואות לאנשים ממש מדוכאים

וכל מי שקרוב אליי יודע שככה אני אגמור על החיים שלי וזה עוד יותר נורא, כי מה אני עושה פה בכלל מבזבזת את הזמן המזויין של כולנו

אני לא חושבת שאי פעם היה לי כל כך הרבה כלום

אני אפילו לא אספר לכם איפה הייתי כי זה אמור להיות הכי מדהים בעולם אבל אני לא מרגישה, והאמת לא להרגיש זה יותר גרוע מהכל

וחשבתי, אם אני מוסיפה +20 ככה ליתר ביטחון הכל הולך קפות, אבל גם ככה אין לי איך וזה מעצבן אותי

ועכשיו אני כועסת על כולם כי וואלה יש לי למה, נשארתי לבד כן כן

אנשים במצב שלי או שהייתי בו, אחרי ניסיון כזה עוברים לגור בהוסטל, נכנסים למסגרת שיקומית, הופכים לחצי סיעודיים בעצמם

ואני החלטתי להמשיך לגור לבד ולהמשיך לעבוד אבל זה לא נותן לי את הכוחות להמשיך להיות בודדה

אז שכולם ילכו להזדיין אני לא יכולה לא להצליח לבלוע רוק יותר כי נשארתי מאחור

זה לא המקום שלי

צילמתי ביום שבת