*

אני מכריחה את עצמי לכתוב כי לא בא לי לעשות עוד קעקועים כדי שיהיה לי מה לשים כאן

אני ואמא שלי הלכנו היום בשנקין תוך כדי ירידה עצמית על כמה השמנו וכמה אנחנו דאבות שלא עולה עלינו כלום באף חנות

זה התחיל לפני חצי שנה כשהתפתחה הרגישות לחלב ומאז התנפחה הבטן ולא חזרה לעצמה שוב

כל החיים שלי הבטן שלי הייתה גלגל הצלה הרי אני לא יכולה לחשוף זרועות כי הן גדולות ביחס לגוף והרגליים גם תלוי במצב האיזון הכימי שלי במוח (עצוב אך נכון...)

ועד שבאתי לרופאה שבוע שעבר ובנונשלנטיות הסכמתי לעלות על המשקל. אני אף פעם לא נשקלת כי זה תמיד מכניס אותי לתסביכים (זה בעצם פוסט לאלו שלא מבינים איך למישהי יכולה להיות הפרעת אכילה אם היא אוכלת לגמרי סבבה ושוקלת ממש ממש ממש סבבה)

לא יודעת למה עליתי אבל מה שראיתי על הצג לא ראיתי כל החיים שלי ומרוב שזה היה אבסורד לא ממש היה לי אכפת אותו רגע.

אני יכולה להגיד לכם בקול כמה עליתי אבל אני לא מסוגלת לרשום את זה. כל אדם שאני רואה שאני מכירה אני נותנת לו לנחש כמה עליתי.

אמרתי לרופאה שמשהו פה לא בסדר, הרי אני בחורה עם הפרעות אכילה תמיד אראה את עצמי יותר ממה שאני באמת, ואני יכולה להבטיח לה שזה ממש לא המשקל שלי, משהו פה דפוק

ואם כבר מלפני כמה חודשים הפסקתי ללבוש את הבגדים היפים שלי, השמלות ואלה שנצמדים לבטן, עכשיו עברתי רק לטייצים וטוניקות ממש רחבות. היום ניסיתי לשים חולצה קצרה וג'ינס אבל רגע לפני שעמדתי לצאת מהבית החלפתי את החולצה הקצרה לאיזה שק והזעתי כל היום כמו חמור.

זה יכול להיות מאוד חסכוני לעלות במשקל כי אני לא מעזה להכנס לחנויות בגדים. גם אם זה עולה עליי זה נורא ואני מרגישה שהבד חונק אותי ואני לא מצליחה באמת להכניס את הבטן ואת זה הייתי עושה מאז שאני זוכרת את עצמי בתור ילדה ביסודי עם דימוי גוף חריג (כל אחרי כמה ביסים הייתי מסתכלת על הזרוע שלי לראות אם היא השמינה )

ואני חושבת על זה שאני לא באמת עושה דיאטה ואוכלת מה שיש אבל כל רגע שאני אוכלת הראש שלי חושב על זה שאני אוכלת את זה ומה תהיה ההשלכה של זה (זה בסדר לאכול את זה? זה יותר מידי? זה יחשב כארוחה?) ואין לחזור לספור קלוריות, אני לא אתן לשטן הזה להכנס לי לראש. עדיף לי להעלות עוד 20 קילו ולא לעבור שוב את מה שעברתי בתקופת האנורקסיה שגם ככה נכנסתי אליה בלי כוונה.

אז עכשיו אני חושבת איך הצוואר שלי נראה עכשיו, אם הפרופיל שלי פחות יפה כי אולי נהיה לי סנטר או שהפנים שלי עגולות מידי עכשיו.

אז קניתי חזיות כי אם יש משהו שטוב שקצת גדל זה הציצי. אבל אני כל כך שקועה בתוך הכמות קילואים הזאת שאפילו את הציצי שלי שנאתי היום. הרגשתי כמו לינה דנהאם מ"בנות" שתמיד מופיעה בעירום. שהגוף שלה גדול והציצי שלה קטן אבל אני יודעת שאני יותר קטנה ממנה אבל בכל זאת הרגשתי כמוה (מצד שני אם הייתי כמוה אולי הייתי זוכה לשכב עם הגבר הזה שנראה כמו סוס )

אני בכלל בתקופה חרא כי נתקעתי כבר איזה שבוע בלי כדורים וזה ממש מעציב אותי לראות כמה שהם משפיעים עליי, אומנם לטובה אבל אני מרגישה ממש כמו נכה כשאני יודעת שאני ממש שטן בפוטנציה אם אני לא לוקחת אותם. אני כבר מתחילה להרגיש את החוסר אונים ואת הרגשות שרוצים להתפרץ וההתקפי בכי שעומדים לי בגרון ויותר גרוע את ההתקפי עצבים. אתמול חטפתי אחד בארוחה עם המשפחה והלחצתי את עצמי ואת כולם. זה קרה כשסבא שלי אמר שהשמנתי בגלל שאני אוכלת פיתות בלי כלום. זה פוצץ אותי. בעבר הייתי מסוגלת לצאת מהדלת וללכת הבייתה ברגל (ועשיתי זאת בעבר) אבל עברתי לספה. אני יודעת שמשהו כן השתנה ואני לא אתן למתקפת קוקו הזאת להרוס לי את האנושיות שבניתי לי בתוך הנשמה, אני לא מסוגלת ללכת כל כך אחורה. אני יוצאת, אני מתקשרת יחסית (למרות שנתקתי קשרים כמעט עם כולם)

אני ממש די בדיכאון וזה ממש מבאס להיות בדיכאון בתוך גוף שאתה מרגיש מוגבל איתו ועוד יותר גרוע גוף שאתה לא מכיר וכרגע אני לא מכירה אץ הגוף שלי.

אני ממש רוצה ללכת לעשות פילאטיס מכשירים ואפילו היתי בשיעור ניסיון ויצאתי מותשת והרגשתי ממש טוב אבל לצערי קשה לי ללכת לבד