*

ככה אני מרגישה מצהריי יום חמישי אחרי שהאחים שלי הלכו מפה. אני כבר ארבעה ימים לא יצאתי מהבית בכלל וגם לא הייתה לי אינטרקציה חברתית.

אני לא יכולה לשים את האצבע מתי הנפילה הגדולה קרתה שכן היא קרתה ברגע, ואולי זאת סתם ההפרעה שיש לי ואולי זה החג שאני לא סובלת אבל יש בי משהו קטן שאומר לי שזה בגלל הגוף שלי.

מי היה מאמין ששוב דבר ראשון שאני אחשוב עליו בבוקר זה יהיה הגוף שלי והדבר האחרון שאני אעביר לי בראש לפני השינה זה הלוואי וירדתי קצת במשקל כי הוא נתקע ואפילו הרופאה לא יודעת מה יש לי אז היא שלחה אותי לעשות בדיקת קיבה שזה צינור דרך הפה לקיבה, לא הבנתי למה זה מוכר לי ואז נזכרתי שלפני שנה ב-19 לאפריל 2013 היה לי צינור מעיק מהאף לקיבה שהמשיך לצאת ממנו פחם שחור.

כל התקופה הזאת מוזרה לי ואני מרגישה כאילו אני לא במציאות. אני לא מרגישה כלום רק עצב, אני יורדת עם נוגה לפיפי וזולגות לי דמעות. מתקשרים לשאול מה שלומי וזולגות לי דמעות. נורא קיוויתי שזאת אחת מהנפילות האלה של המאניה דיפרסיה כי נורא קל לעלות משם, מדיכאון נוראי להכל סבבה תוך רגע. אבל לא, זה אמיתי, זה עצב של אנשים נורמאלים רק בלי טריגר ובלי באמת סיבה ותוקע אותי נורא בבית.

אני מרגישה כאילו אני מתה, אין לי כלום בבית החזה אני מרגישה שהכל התנקז לי בבטן.

בגלל ביקור הפתע של האחים שלי נאלצתי ללכת איתם לרופאה כי התור הבא רק ביוני ואין מצב שאני אשאר ככה עד יוני (מה שחשבתי)

ניסיתי להיות נורא זהירה לידם ליד מה שסיפרתי לה על הגוף שלי והמשקל בלי להזכיר מספרים כמובן, כי אחי שוקל יותר ממני והוא קצת יותר נמוך ואין לי מושכ כמה אחותי שוקלת אבל ממש לא רציתי להתחיל לגרום להם לחשב בראש למה אני בת 20 והוא מגרד את ה12 ואני בוכה כי אני שוקלת פחות ממנו.

גם כשהראתי לה את בטן ההריון שלי עשיתי זאת בזווית שלא יוכלו להציץ אליה. גם כשרציתי לבכות אחרי המפגש נאצלתי להיות יחסית סבבה כי הטיול שלנו עוד לא נגמר. 

אני מתביישת לצאת מהבית, אני מתביישת לרדת רגע עם נוגה לגינה, אני לא רוצה שאף אחד יראה אותי ואיכשהו תמיד מישהו רואה אותי.

ושוב אני מרגישה שמשהו צריך להשתנות. לעשות תספרות, לעשות החלקה מחדש כי היא כבר לא תופסת, להתחיל לעשות כפיפות בטן.

אם יש לי אידילייה לגבי הגוף שהיה לי לפני חצי שנה, ואפילו אז התביישתי לשים גופיות, תארו לכם מה אני מרגישה כלפיו עכשיו.

אני נמצאת בתוך כלא של בושה שנאה עצמית ועצב וכלום לא עוזר לו, אין לי איך לפתוח אותו.

ורגשות האשם על כך שאני במצב הזה והתחלתי קשר חדש שאני לא ממש מרגישה אותו בגלל אילוצי לימודים של הצד השני. מזל שבמשך שנים אני מייעצת לאנשים על זוגיות כי אני לוקחת את כל מה שאמרתי להם על עצמי וזה עוזר קצת, לפחות זה.

שקלתי ללכת למיון בגלל מצבי הנפשי כי אני מכירה את המצב הזה, זה המצב הכי מסוכן זה שלא אכפת לך. לא אכפת לך מה יהיה איתך ואתה שוקע לכלום ושום דבר ואני לא רואה משהו שיכול לשפר את מצב רוחי.

העזרה הכי טובה שאני יכולה לקבל מאחרים זה כוונות טובות אבל לצערי אני לא מקבלת כוונות טובות ואני אתפלא אם יש כוונות בכלל. זה בגלל החג שאנשים ככה מנותקים? הם איבדו את האכפתיות כי אין להם לחם?

אני מנסה לנשום ולנשום וזה לא עוזר. אני נרדמת כל חצי שעה בגלל זה שאני לא רוצה להיות במציאות הזאת אבל מצד שני חסר לי ויטמין D וזה גורם לעייפות אז אני מנסה בכאילו לשבת כמה שיותר ליד החלון. אני מרגישה כמו העציצים שלי שאני מכניסה אותם למקלחת ואחר כך מוציאה אותם למרפסת כי בלי שמש הם ימותו.

בחייאת דינאק אני עציץ

אני ואחותי הבובה אופות פיצה. לא שמתי לב והמסכנה לשה כל כך הרבה שיצאו לה הידיים