*

אז בגדול אני יכולה לסכם את הטיול כמוצלח, טיול סתלבט יחסית כמו שאני אוהבת ולא ביקורי חובה משעממים באתרים הסטוריים, חוץ מההתברברויות בתחבורה הציבורית שלפעמים לקחו שעות כי או שכולם תיירים ולא יודעים כלום בתחבורה או שאנשים לא יודעים איפה הם חיים.

ביום האחרון למשל, שעתיים לפני ההמראה לארץ גילינו שאנחנו על הרכבת בכיוון ההפוך לנמל.

אני וסבא הסתדרנו מעולה ולא רבנו אפילו פעם אחת והיינו מאוד סבלנים אחד לשנייה, אני כשהוא התעקש לדבר באנגלית משובשת עם האנשים להכוונה וגרם לנו להסתבך והוא כשזחלתי כמו צב כי רבאק להיות 8 שעות על הרגליים זה לא מובן מאליו. באתי מרוגשת לארץ בציפייה שארד קילו אבל עליתי 100 גרם. הגוף שלי כל כך מרתק שבא לי לתרום אותו למדע. באמת אבל, רק קחו אותו ממני

לא באתי לטיול בחשק לעשות שופינג שזה מעולה כי גם הרחוב שלנו היה מלא במותגים יקרים וגם נזכרתי שלא הבאתי שקל איתי מהארץ

גיליתי את יכולות ההתמקחות שלי באנגלית, שזה משהו שבחיים לא עשיתי גם לא בארץ. תמיד כשנותנים לי משהו שהוא קצת יקר בשבילי אני מבקשת בחמידות שיעשו לי הנחה.

אבל כשכושים מפוקפקים עומדים בתחנת רכבת ברחוב הכי "נייט לייף" בברלין מבקשים ממני 25 יורו לקצת יותר מגרם מריחואנה, זה הגבול. לא מתעסקים עם הגראס שלי.

בקשר לעישון, מהארץ שאלתי את סבא אם זה בסדר שאעשן שם והוא היה סבבה עם זה. הבעיה בברלין היא שלמרות שמותר להחזיק עד 15 גרם מריחואנה/חשיש, זה לא חוקי למכור את זה בצורה מסודרת כמו באמסטרדם אז צריך להשיג את זה בדרכים פחות נעימות. כמו מהכושים בתחנת רכבת. ואני חתיכת פחדנית וידעתי שסבא לא יתן לי להסתכן. ביום הראשון כשראיתי אותם חששתי לגשת אליהם וחשבתי שהסיפור אבוד וחבל, זאת חלק מהחוויה. הרי אני לא שותה והיה לי בא לתפוס איזה ראש נחמד.

ביום השני כבר הייתה לי דודא והכרזתי לסבא שאני הולכת לקנות. ניגשתי אל אחד הבחורים וסימנתי לו עם הידיים שאני רוצה לעשן. הוא לקח אותי לצד והוציא שקית ענקית, ביקשתי ממנו כמות שתספיק ל"שתי" סיגריות. הוא כאמור, ביקש ממני 25 יורו על כמות שהוצאתי ממני 7 ג'ויינטים עדינים שבאים בטוב. אני התעצבנתי (מה אני, בארץ??? מה זה 120 שקל על גרם???) ואמרתי לו בתקיפות:

"it's too much! it's too much!!! maybe 10. maybe!!!!"

עכשיו אני בארץ ואני ממש מדופרסת. אני חשה בדידות מנכרת ובלי ששמתי לב יש לי יומהולדת שבוע הבא ואני כאילו מה זה גאה בעצמי שזה לא מעניין אותי ושאני לא עושה סיפור כמו שנים קודמות שהייתי נלחצת כבר חודשיים מראש. אני אפילו מנסה לא לעשות את ההליך של "מה הספקתי ולמה אני 0 ולא מגיע לי זוגיות ואהבה כי אף אחד לא רוצה להיות עם 0" שלי אבל מצד שני אני כזאת בהדחקה שזה משו. לפחות המחשבה על הבגרויות מעיצות לי את חילוף החומרים. זה מה שיפה בלהיות בלחץ אצלי, פעם הייתי יורדת במשקל מרוב הפעמים שהייתי הולכת לשירותים לרוקן את הלחץ אבל היום כמו שהזכרתי, הגוף שלי אוגר קילואים כנראה בבית שחי ובלחיים. כוסאמק ערסססססססס 8 שעות הליכה חמישה ימים ועליתי 100 גרם ??

כל הבית נראה כמו דיר חזירים ואני נראית כמו חזירה ובא לי לדפוק את הראש מתסכול. יאללה שבוע הבא אני בת 21 ואם באמת היום הזה יעבור בשלום אני מלכה. אם אני אעבור את הבגרויות אני רוצה כפיים.

(אם לא הזכרתי, אם באמת אעבור את הבגרויות האלו תהיה לי בגרות מלאה. בגיל 21. אבל קראתי בפייסבוק שמישהי בת 111 הוציאה בגרות לאחרונה, אז יש לי זמן מסתבר)