זה התחיל כשניסיתי להעלות הבוקר זכרונות מהפעם האחרונה שנפגשנו ביחד אבל עם הזמן זה נהיה יותר ויותר קשה כי אני מתחילה לשכוח פרטים משמעותיים בפנים שלו. כלומר אני זוכרת איך הוא נראה, ברור, אבל אני לא זוכרת איך זה להסתכל עליו מטווח אפסנכנסתי לאחת התמונות בפייסבוק כדי לרענן את זכרוני, הגדלתי את התמונה כמה שאפשר וקירבתי אותה לפנים. אבל עכשיו שכחתי איך התנהל המגע במדוייק.
הסתכלתי לראות מי עשה לו "לייק" על התמונה, אני אודה כאן שלפעמים אני תרה אחר רמזים על קשר רומנטי חדש. הייתה שם תמונה קטנה של בחורה עם שיער אדום ונכנסתי לראות על מי מדובר. בחורה בת 22 שנה מעליי, התחלתי לעבור על המעט תמונות שלה שפתוחות לעיני הציבור ותרתי אחר "לייק" ממנו. המון המון סלפים, בזאת הוא לא סימן וגם בזאת לא ויש קצת רגיעה עד שמגיעה לתמונה שבה כן סימן לייק. נתקפת כאב בטן על אותה שנייה ומתחילה להתמקד בפרטים. שמה לב שהיא רזונת עם ציצי ענק, ממש ענק, רצה לשירותים מרוב מתח.
אם לא הייתי יודעת שעוד בנות עושות את זה כנראה שהייתי מתביישת בעצמי עוד יותר. זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותו (וגם רשמתי אחר כך פוסט) ב1 בספטמבר ומידי פעם מחשבת אם עבר הרבה זמן או כמות זמן מועטה. אין לכך שום פואנטה מלבד כך שבעוד כמה חודשים גם הפרטים שזכורים לי יכולים להטשטש.
נכנסת לחרדות שנוספות עם הזמן מה השתבש למרות שזה היה ברור לי שכך יגמר. חושבת על כך שבאוגוסט הייתי 4 קילו יותר. חושבת אולי זה כי לא הייתי מספיק רזה ויפה. וגם בלי החלקה. ואז כועסת על עצמי על השטחיות.
חושבת אולי זה בגלל העדשות שהורדתי בלילה במיטה ושכחתי לאסוף בבוקר כך שהוא כנראה נתקל בשתי עדשות מיובשות לצד המיטה, אבל גם זה לא הגיוני כי הרגשתי בתחושת הסוף עוד לפני שיצא לו לעבור על החדר.
חושבת אולי הוא שם לב להודעה ששלחתי לחברה אחרי ששכבנו שרשמתי שם שזה לא היה כמו שתיארתי כי תיארתי שזה יהיה יותר אינטימי ואז קמתי לצחצח שיניים והוא התיישב ליד הפלאפון. חושבת אם סגרתי אותו או אם השארתי אותו פתוח. אבל גם זה לא הגיוני כי אז היה אומר משהו.
ואז נזכרת בוידאו שהעלתי גם לפייסבוק שאני עושה חיקויים של דמויות מסיינפלד וחושבת איזו מטומטמת בטח נראיתי אם ראה את זה. לא פלא שככה הלך, אני ממש מפגרת.
ואז אני חושבת על כל מה שהעלתי אי פעם, כמה אני טיפוס טרן אוף רציני ואיזה מטומטמת אני.
כל כמה זמן אני מסתכלת אחורה ומתחרטת על כל הדברים שאני עושה. פתאום אני חושבת איך עשיתי את הוידאו בלוגים האלה ולא פלא שיש לי תגובות נאצה שרוצות שאני אמות כי תכלס אם הייתי רואה את עצמי מהצד אולי הייתי חושבת אותו דבר. אבל ללא ספק בחיים לא הייתי רושמת את זה.
ויש את עיניין הגיל שהוא הכי מנחם בעיניי. אומרת לעצמי שיש ביננו 12 שנה הבדל וזה לא נועד להיות (אפילו שהיום זה נראה נורמאלי) ושאנחנו לא מתאימים לצרכים אחד של השנייה. ואז ראיתי את הבת 22 שעשה לה "לייק". אני יודעת כמה אבסורד זה נשמע מה שאני כותבת וכמה ילדותי זה להתרגש מ"לייק" בפייסבוק אבל ככה אני מרגישה.
זה תמיד מגיע אליי בדיליי הדברים האלה, עברו 3 וחצי חודשים מאז שנפגשנו ומאז הספקתי לשלוח לו מזל טוב בוואטספ והוא הגיב לי "תודה נשמה" בכזאת אגביות שזה טמטם אותי.
כשמישהו לא רוצה אותי אני מאשימה את עצמי: איך אני נראית, איך אני מתנהגת, איך אני הולכת איך יושבת איך צוחקת מה המצב השיניים שלי באותה תקופה מה מצב ריח הפה מה מצב העבודה- מידי פעם אני מאשימה את האבטלה כי מי ירצה להיות עם פרזיט.
רשימה שלמה של למה אני לא טובה מספיק לאף מערכת יחסים עם אף אחד.
בגיל 17 הכרתי מי שהיה לבן זוגי דרך הבלוג הוא היה בן 23 ואני עוד לא הייתי מאובחנת בכלל במאניה דיפרסיה וגם לא קיבלתי טיפול אז הייתי מחופפת לגמרי, בלי עקבות ובלי רציונל ובלי לטשטש את הפגמים שלי. ועדיין מישהו נורא אהב אותי. כן, סבלתי המון והוא סבל המון ולפעמים הייתי רק רוצה להסביר את עצמי שאני מצטערת ורק אחרי שנפרדנו אובחנתי כי התפרצה אצלי המאניה הגדולה אבל אני הרבה יותר נורמאלית ונוחה עכשיו ובגדול לסנגר על עצמי. אני רואה כהצלחה אישית כל מערכת יחסים מינית/רומנטית שתהיה, ארוכה יותר וארוכה פחות שהסתיימה והצד השני יוכל להגיד לי "שלום" אם נעבור אחד ליד השנייה במקרה ברחוב ולא יעבור לצד השני (זה מגיל 17 כנראה היה פונה חזרה)
יש לי נחמה קטנה ושטותית שברור לי שכל פעם שידברו על ההופעה של רובי בישראל (וככל שתתקרב כך ידברו עליה יותר) וכל פרסומת למכירת כרטיסים מי שזה לא יהיה שהיה לי אכפת ממנו וזה נגמר, יזכר בי מתוך התניה שעשיתי בלי לשים לב.
ההופעה של רובי תשאיר אותי בזיכרון. תודה רובי, בטח לא חשבת על זה בכלל.
השיר הזה ממש מנחם אותי. מעניין מתי יהיה היום שאשחרר לגמרי, והאם זה נורמאלי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל