*

אם יש לך מה לעשות בערב סילבסטר אז כנראה שהצלחת בחיים מבחינה חברתית. אם אין לך מה לעשות אתה טעון שיפור בתור בן אדם.

כמעט בכל המאורעות האלה אני נשארת בבית עם איזו מגולגלת מפנקת ומרתון של סיטקומים. אם אני מנסה להתעלם מהעובדה שאני בד"כ לבד בימים האלה או בכללי להתעלם מחשיבותם של האירועים האלה שנראה שתכליתם היא לדפוק את הראש ולבזבז כסף על מסעדות ברים ובובות דובי מכוערות אז זה עובד די בסדר.

ובואו נדבר רגע תיאורטית אם היו לי אופציות: גם אם היה לי עם מי להיות בסילבסטר, כלומר חבורה יפה ונחמדה, כנראה שהיינו יוצאים למסיבת רחוב ואיזה בר והאמת היא שאני בכלל לא נהנית מבילויים כאלה. אולי חלק מזה שאני לא ממש שותה אבל בעיקר בגלל ההמון שנמצא ברחובות ובכללי מאבדת את עצמי כשמעורבים יותר משלושה אנשים בסיטואציה.אז למה בכלל אני מרגישה שנכשלתי חברתית?

אני נהנית מאינטימיות, מישיבה בבית כמו זקנים, קצת עישונים אולי קצת אלכוהול ומוזיקה טובה. החברים שיש לי שגם ככה לא רבים במספר, לא קשורים אחד לשני ולכל אחד כנראה יש איזו חבורה משלהם שגם בלי לקבוע מראש ברור שיבלו ביחד.

בגדול אני מרגישה כמו החברה שלא קשורה לחברים הרגילים ולכן גם לא לוקחים אותי בחשבון. אני לא מבינה למה זה קצת עצוב לי למרות שאני לא נהנית מבילויים כאלה. כנראה אני קצת פגועה שאני לא נלקחת בחשבון.

מתי זה ירגיש לי הסיפוק של לחגוג את המאורעות האלה? מתי ארגיש שסימנתי V על ה"אחריות" שלי בתור צעירה בתחילת שנות ה20 לחייה? אולי אני בכלל אתעלה על עצמי וארגיש באמת בלי לעבוד על עצמי שזה בסדר להיות לבד בימים האלה? 

כמה שאני לא אומרת לעצמי שזה שטויות ותכלס אין לזה שום משמעות חשובה מידי (כמה תחילות שנה אפשר להיות בשנה אחת? לא מספיק ראש השנה??? וולנטיינס... לא מספיק ט"ו באב???) עדיין מתבאסת.

ובנוגע לבחור שיוצאת איתו החלטתי לפני כמה ימים שאני רוצה להגיד לו שאני רוצה שנפסיק להפגש. מאותו יום שהחלטתי לא דיברנו אחד עם השני. ועכשיו הגיון נשי- רציתי לסיים את היחסים אבל פגועה שלא יצר קשר. אם אומרים שלהיות מודע לבעיה זה חצי פיתרון. אצלי זה רק מעלה תהיות. בנתיים לא נפתר כלום ואני עדיין מודעת.