*

כל פעם שאני רואה איזה גבר חמוד הולך מולי אני מורידה את הראש או עושה כאילו אני בודקת משהו בטלפון והשיער מסתיר אותי או מסתובבת לכיוון השני רק שלא יראה אותי שלא יראה כמה אני מכוערת

אמרתי כבר שפעם היו לי פנטיות כשהייתי רואה איזה מישהו חמוד אבל אני לא נותנת למישהו חמוד לראות אותי

גם אם נוצר קשר עין אני בורחת למקום אחר ומרגישה נורא רע עם עצמי

וזה אפילו כבר לא תלוי משקל, אני שוקלת הרבה פחות משנה שעברה ומשומה כל השמלות שהייתי שמה נשארות תלויות על הקולב כי אני לא מרגישה נוח להיות באף אחת מהן, אני מרגישה מגושמת מכוערת ובדיחה

קמתי היום בדיכאון אבל מה זה דיכאון, הרבה זמן לא קרה שאיך שפתחתי את העיניים הייתי כבר בדיכאון נוראי. יעני רציתי למות על זה שהתעוררתי ועוד לקחתי כדור ב3 בלילה אז למה קמתי? כי מישהו בביניין ממול קנה גיטרה חשמלית ומגבר

הרבה מזה נובע מאיזה שטות שעשיתי בסיום הלימודים ביום שלישי בשטח האוניברסיטה. בד"כ שאני עושה שטות לוקח לי קצת זמן לעבד מה עשיתי אבל לא קרה שבדיוק 2 דקות מעשיית הטעות רציתי למות, עד עכשיו אגב וכנראה עד שלישי כשאדע אם יעיפו אותי או לא

התכנונים שלי לא הולכים לי, הייתי אמורה לקנות רכב ובדקה ה90 ביטלנו את העיסקה, הייתי אמורה לעשות בגרות במתמטיקה ובדרך לשם ברכב שאני רק רציתי לשמוע מוזיקה, אמרו ברדיו שעה לפני שהבגרות בוטלה כי הודלפה

ישר פרצתי בבכי והתמרמרתי על זה שנמאס לי וכבר פעם שנייה אני מתכוננת לאותה בגרות והיא בסוף לא יוצאת לפועל

נראה שכל מה שאני מנסה לשפר בעצמי לא הולך

כל כך רציתי זוגיות כל כך הרבה זמן, אני כבר 3 שנים גרה לבד, עם נוגי כמובן, והיה לי בוער כבר למישהו שילך לישון איתי בלילה ויקום איתי בבוקר.

היום כל פעם שאני רואה מישהו לטעמי אני מסתירה את הפנים כדי שלא יראה אותי, כי אם לא יראה אותי אולי יהיה סיכוי בעתיד.

אתמול הייתי עם אמא שלי בשנקין ונכנסתי לקחת טייק אווי קפה ומרחוק חשבתי שזאת ברמנית וכשהתקרבתי ראיתי שזה בחור ושמעו זה מהההההההה זהההה עושה לי את זה!!!!!!!!!!!! בנים שנראים כמו בנות!!!!!!!!!! אני כמו בסרטים כשגבר רואה איזו מישהי כוסית והוא מתחיל לגמגם אז אותו דבר אצלי. ברור שהזמנתי אוטומטית מה שרציתי וברחתי משם תוך כדי שאני מקללת את החיים שלי על איך שאני נראית אותו יום.

קיללתי את עצמי ככה גם היום אולי 3 פעמים בזמן שהייתי עם נוגה בסיבוב.

אני רק רוצה לשתף אתכם בכמה שאני מרגישה רע עם עצמי אע"פ שאני יודעת שזה טרן-אוף רציני אצל הקוראים ואולי הנושא הכי פחות מוערך בקהילת הבלוגים (התעסקות אובססיבית במראה) אבל בחיי שלחיות עם שנאה עצמית זה מתיש, די, כבר אין לי כוח.

ניכר שעם הזמן אני הופכת להיות יותר ויותר שיפוטית כלפי עצמי. הנה, לפני שנה נורא רצית לחזור למשקל הזה ומה קרה? כלום! נהפוך הוא! הבושה בגופי רק מתגברת עם הזמן!

דבר אחד שאני מבסוטה על עצמי זה שאני לא נגררת לאורח החיים המופרע-אכילתי כפי שהיה, אני גם זוכרת שזה התחיל בשלבים: ספירת קלוריות, המנעות ממזונות מסויימים ותפריט קבוע. אין לי לא את זה ולא את זה ולא את זה. ההבדל הוא שהיום אני מחזיקה משקל בבית שזה BIG NO NO אבל הוא היה במבצע ובמצבי הכלכלי אני אקנה כל דבר במבצע (כמו גבר)

הביקורות מנגד שאני מקבלת מהסביבה לא תואמות את מצבי במידת המכנסיים שנשארה זהה ובBMI הסבבה שלי שגם לא נושק לתת משקל

אמא שלי מקבלת את זה הכי קשה ומכריחה אותי להשקל לידה. פעם אחרונה שנשקלתי לידה בגיל 11 וגילתה שירדתי 8 קילו ממשקלי (אז זה היה מדיכאון) היא הפשיטה אותי מול המראה דחפה אותי על הארון וצרחה עליי כמה שאני מכוערת. אומנם אין לי מה להסתיר אבל עצם הבקשה שלה מחזירה אותי ברגש לאותה ילדה חסרת אונים בת 11 שחוטפת חרא גם בבית ספר וגם בבית.

כשהיא אומרת לי "כל עוד את לא נשקלת לידי אני לא מאמינה לך" אני עונה לה שאני לא צריכה את האמונה שלה.

היחיד שאני מעדכנת אותו אם ירדתי במשקל זה אבא שלי שזה כאילו הכי בנאלי בעולם שארצה את התשומת לב שלו מבחינתו לא נראה שישים לב שיש בי שינוי לא משנה מה

הוא ואחים שלי באו לפאקינג תל אביב יום שבת, אולי אחרי השיחה שהייתה לי איתו לגבי אישתו

הקנאה המגעילה שלי לא הפסיקה אבל אני מקווה להתעלות על עצמי ולהיות שם בשבילם למרות שנראה לי קצת מאוחר, אחי כבר בגיל ההתבגרות ואת הרכבת של לבטוח בי פספסתי מזמן