*

כבר כמה ימים שמטריד אותי כמה שיש לי מחסור חמור ומורגש של אינטימיות, מגע, חיי מין. לא משהו שמתקרב ואפילו לא מערכת יחסים שיכולה להוות פוטנציאל. מה שממש מטריד אותי זה כמה שזה לא חסר לי. אני מרגישה ממש תלושה מהמציאות, כאילו משהו חסר. כאילו איבדתי תחום עניין.

אני יכולה לראות גבר נאה או בחור מושך ולהמשך אליו ולדעת להחמיא לו (לא בפניו, לא צריך להגזים) אבל שם זה יגמר. אני ממש לא רואה בעתיד סיטואציה שבה יתאפשר לי להיות אינטימית עם מישהו, מיוזמתי. מרגיש לי שבתפקוד ירדתי לרמה של נער בן 14 בכיתה ח'

בשנה וחצי האחרונות היחיד שהייתי איתו היה הפאנקיסט, שגם איתו כבר הייתי לפני 3 שנים, אז שנה וחצי בעצם לא חידשתי לעצמי כלום.

לפעמים כשאני בחוץ קונה קפה בדכ אני מסתכלת קצת מסביבי ולפעמים כשאני רואה מישהו חמוד אני אומרת לעצמי לנסות לפתוח את הראש לאופציה שאפשר להכיר אנשים חדשים בחוץ. אבל אחרי כמה שניות החוסר ביטחון חונק אותי בגרון והידיעה שלי לעולם לא יהיה מספיק אומץ לגשת והמחשבות הטורדניות שאני עושה לעצמי טובה כי אם הייתי פועלת הייתי כנראה מושפלת עד עפר וחראם.

טוב נו, אם אני באמת חושבת על זה עכשיו, אני באמת לא רוצה להיות לבד

אבל עכשיו גם עם החשמל אני מרגישה שיש מסביבי כמו גדר חשמלית שמכריחה אנשים לשמור מרחק. זה מצחיק שמצאתי דימוי עם חשמל, אבל האמת היא שאני לא מחשמלת סטטית יותר מהאדם הממוצע ברחוב.

בחודשים האחרונים מה שממש עזר לי להחזיק את הלילות היו סרטים. מי שמכיר אותי יודע שאם אני מתלהבת ממשהו, אני עושה עם זה משהו

עשיתי חולצה