*

עכשיו אני כבר יומיים סחית נורא והייתי רוצה לשאול את אותו אדם, למה לעזאזל אם הפסקתי לעשן, הזמן עובר לי פי 15 יותר לאט?

וזה באמת מרגיש כמו עונש, הלאט הזה. ברמה של להסתכל בשעון, עוברת חצי שעה אבל במבט חוזר עברו 4 דקות. 

והבעיה היא בהסחות דעת, שדווקא ההסחות דעת גורמות לי למחשבות יתר שגורמות לי להתנתק. אז כבר עדיף לי להיות מנותקת לבד על הספה מאשר עם אנשים בחוץ בבית קפה. וכשאני מתנתקת עם אנשים, זה נראה כאילו אני שם בכפייה אחרי התעללות של יומיים.

יש לי באמת זמן קצוב שאני יכולה להקציב לכל דבר לפני שאני מרגישה תחושת מיצוי ומיד לאחר מכן עצב תהומי וייאוש. זה יכול לקרות גם בסרט אז אני אף פעם לא הולכת לקולנוע ורואה במסך בבית. גם ב"קן הקוקייה" עשיתי איזה 5 הפסקות.

אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה לרוב לפני שהתחלתי לעשן, ונזכרתי שבדרך כזו או אחרת תמיד הייתי "מכורה" למשהו. אומנם לא בקטע גופני עם תסמינים של גמילה אבל בקטע של הרגל, מהיסודי שאני זוכרת. אם זה היה סדרות טלוויזיה או אפילו נרגילה (שהיו ימים שהייתי מעשנת 5 פעמים ביום עד שזה עשה לי בחילה והבחילה עשתה לי התנייה רעה וזרקתי את הנרגילות לפח) אני תלותית וזה לא חדש אבל עדיף להיות תלויה בצמח מאשר בבן אדם. מניסיון.

ואם כבר מדברים על בני אדם חשבתי על שיטה שבה לא אוכל סרטים על חצי מהדברים שיוצאים לי מהפה שהיא לחכות 5 שניות לפני שאני עומדת להגיד משהו שאני לא בטוחה לגביו ולחשוב אם הוא נחוץ או שאפשר לוותר עליו. לרוב אפשר (לא כולל חברים קרובים ומשפחה. שם כל הג'ורה נשפכת)

ברגעים של סיטואציה חברתית זאת התמודדות שאני צריכה לעבור לבד. אבל בשליחת הודעה התחלתי לשאול אנשים מה לרשום

אני מרגישה שההתקדמות שלי היא כמו ריקודי עם- צעד קדימה, 3 אחורה