*

אני כמעט ולא מסוגלת לצאת מהבית, לא מסוגלת לדבר עם אנשים ובכללי רוב הזמן מעדיפה להיות לבד ומנותקת

אפילו שהזמן עובר לי מאוד לאט הימים חולפים נורא מהר וזה תורם לתחושה של בזבוז זמן וחוסר תועלת

אני בתהליכים למצוא עבודה בתחום השיקום, אולי הוסטל או מועדון חברתי, ואני תוהה איך אוכל לעזור לאחרים בדברים שאני בעצמי צריכה בהם עזרה.

לא עבדתי זמן רב מאוד ובכלל לא עבדתי בתחום השיקום בבריאות הנפש שזה התחום שחשבתי שמתאים לי מגיל צעיר.

כיום באמת שאין לי רצון ומוטיבציה לכלום, אבל בתקופה הזאת שאני באמת מרגישה שהמוות מתחיל להתפשט לי מהנשמה לשאר חלקי הגוף, אני צריכה סיבה לקום בבוקר. ולא רק כדי להוריד את נוגה.

אני נפגשת כבר כמה זמן עם מישהו מפרוייקט שעוזר למשתקמים מבריאות הנפש למצוא עבודה עם משתקמים אחרים אבל בפן הטיפולי. לקח לי 3 פגישות וכמה שיחות טלפון כדי להודות בפניו שאני לא יכולה לקרוא לעצמי "משתקמת", שכן אני בנקודת שפל מאוד גדולה. אבל גם הסברתי לו שזה מעגל שמזין את עצמו, ושאם באמת תהיה לי סיבה ומשמעות לקום בבוקר, אולי המעגל ישבר.

כל פגישה הוא שואל אותי אילו תכונות יש לי ומה מהניסיון חיים שלי מתאימים לתחום השיקום. כל פעם מחדש אני שותקת ומשפילה מבט. וזאת גם הסיבה שהוא לא עוזב את השאלה. הרבה יותר קל לי להצביע על החסרונות שלי מאשר על היתרונות. ולוקח לי המון זמן למצוא יתרונות. אני נורא נבוכה כשאני צריכה להעיד על עצמי דברים טובים.

מי שזוכר, לפני כמה שנים ארגנתי קבוצה בשם "חמניות" בישראבלוג של בנות שמתמודדות עם הפרעות אכילה, נפגשנו אצלי בבית והיו כ4 פגישות. הוא נורא התרשם מזה והציע שאציין את זה בקורות חיים אבל לצערי לא היה לי הרבה מה לספר לו שכן החשמל מחק לי גם את הזיכרון הזה ואני לא זוכרת את תוכן הפגישות ואיך ארגנתי את זה.

קצת מטריד אותי שלפני שנים הייתי הרבה יותר אקטיבית, יוזמת ובעלת מוטיבציה ממה שאני היום. הרבה יותר.

בכלל, במפגש האחרון היינו כ17 בנות אצלי בבית (אם זכרוני אינו בוגד בי) והיום קשה לי לדמיין אדם אחד. שכן ליזום משהו בכלל נראה לי לא ריאלי.

אני מקווה שבקרוב אמצא משהו שיתאים לי ושאוכל להתמיד בו. אבל אני הכי מצפה ליום שבו אני לא ארצה למות כששואלים אותי מה אני עושה ביום יום.

בדכ שאדם לא עובד בגלל מחלה פיזית זה לגיטימי, אבל כשיש לך משהו נפשי אצל רוב האנשים זה מתפרש כחולשה ועצלנות.

אם תהיה לי תשובה זה יהיה נחמד. אולי הם גם פחות יזלזלו בי. למרות שכושלאמא שלהם.

ובלי קשר, כי אין לי ריכוז בשיט, בניסיון הכושל מספר 272715 להרדם שנמשך מגיל 6 בערך, חיטטתי בפלאפון המסריח שלי וראיתי שחוץ מלעלות על רובי אני וסבא עשינו תמונה בקופי שופ כדי לשלוח למשפחה בקבוצה המשפחתית שהשתקתי לצמיתות בוואטספ (כי סבתא קנה סמארטפון ולמדה לשלוח הודעות. ביום חמישי קיבלנו "מם" של סמיילי שכתוב עליו "שלישי פעמיים כי טוב")

התמונה נוראית, קומפוזיציה מזעזעת, מטושטשת ובכלל לא רואים כמה המקום נחמד וביתי (אני אוהבת מקומות מקומיים שקטים נחמדים חמים לא "הבולדוג" עם כל הילדים שסיימו תיכון) אבל תכלס מה ציפיתי ממישהו שנמצא בפאקינג קופי שופ? שיהיה בפוקוס?

התמונה עברה עריכה משגעת בצייר כי באופן לא מפתיע, אפילו שבישראל אני יכולה לעשן בשרשרת ולא רואים עליי, שם הספיקו לי כמה שאיפות מג'ויינט אפילו לא ככ חזק בשביל להראות כאילו עישנתי להם את כל המלאי. סבא סתם לא יצא משהו אבל הוא מאוד חתיך, סמכו עלייייייייייייי