when I was just a little girl,I asked my mother what will I be
היא אמרה שאתחרט על איך שאני נראית.
בגיל 6 אחרי כל ביס שלקחתי הסתכלתי על הזרועות שלי לראות אם הן השמינו. מאז אני לא הולכת עם גופיות מחוץ לבית.
לפני 4 קילו הייתי במשקל הכי נמוך שלי מגיל 15
אני יודעת שהוא לא מעוניין. כשאני מעוניינת שום דבר לא יעצור בעדי. לא חתונה, לא ביטוח לאומי וגם אם אני אהיה באמצע לידה כשהבחור יציע אני אמצא דרך.
אצל הבחורים שלי אני אופציה אחרונה. צריכים לבדוק אם יש להם משהו קודם, אני לא אבוא על חשבון כלום.
עם הבחור האחרון שכתבתי עליו הכל תקוע כמו רכבת במוצאי שבת. מידי פעם הודעות אבל הפגישות במרחבים גדולים.
הקטע הוא שככל שהגברים שאני מכירה עולים בגיל ככה עולה התסבוך שלהם. כבר אי אפשר להאשים את הצעירים כי הם עוד לא חטפו את חיידק הלחץ מהתחייבות ארוכה. אני יכולה לחשוב על מי שהיה בחיי ומקום ראשון והכי מבוגר היה "האוס:" (44 בזמנו) שכיכב פה לפני 3 שנים שהכרתי באשפוז יום.
הוא ד"א, ניתק איתי קשר בטיפול נמרץ אחרי הניסיון האובדני שלי.
ועם הבחור החדש.. הסקפטיות כמובן מנעה ממני להתאהב אבל לא מונעת ממני את רכבת המחשבות עליו.
כל פעם שמקבלת ממנו הודעה, מתרגשת כי בדיוק חשבתי עליו. אבל מה החכמה, אני כל הזמן חושבת עליו.
אני מנסה לתור סימנים לאיך מרגיש כלפיי. שפת גוף, טון דיבור, מגע, נשיקות, מבט בעיניים.
אחרי 2 פגישות האינטימיות פחתה. המטפלת אומרת ששכבנו מהר מידי. היא גם חושבת שאולי אני עושה דברים מסויימים כדי לרצות את הצד השני כדי שלא ילך. לא הוא יזם, אני יזמתי.
לפעמים באמת קשה לי להבין אם אני עושה מה שאני עושה כי אני רוצה או כי אני מפחדת מההשלכות של מה יקרה אם לא אעשה את זה.
חוץ משני אנשים מהעבר , החדירה בשבילי היא חלק מהשלבים, התחנה האחרונה. היא לא הגביע הקדוש שלי.
הסיפוק היחיד שמגיע לי מסקס הוא המגע, האינטימיות, הנשיקות והמבטים.
כשאני במיטה מנסה להרדם ונכרת בסקס עם הפ' או הבחור, אני שוכחת לגמרי מהחדירה, הזכרונות מתמקדים ברגעים האינטימיים.
אני הכי שונאת שהופכים אותי, כי אז מה נשאר לי? אני לא רואה אותם, לא מנשקת ואין שום קרבה.
כשאני על 4 אני מרגישה כמו בהמה. עכשיו כשעליתי 4 קילו אני מרגישה כמו פרה.
זה נכון כשאומרים שפורנו לפעמים מעוות את התפיסה למין. אצלי זה יותר מתבטא בדימוי העצמי. אני לא נראית כמוהן, התחת שלי לא חלק כמוהן והציצי שלי לא מלא כמוהן.
אני יודעת שאני סמרטוט. הויתורים, ההתפשרות, הזמינות התמידית.
המחשבות על הפ' לא פוסקות גם בחלומות, יש לי חשש וחשד קטן בלב שיש לו כרגע מישהי.
לפני כמה שבועות נפגשנו שוב לממש קצר. שכבנו אבל הרגשתי ריקה כמו ממקודם. לא קיבלתי את ה"דלק" שהייתי צריכה כדי לשמור על מחשבות נעימות בזמן שאני מנסה להרדם.
אני אמורה לפגוש את הבחור ההוא היום, אם לא "יצוץ" משהו. אני יודעת שזה לא זה , אני יודעת שאני לא מאוהבת (למרות המחשבות הרבות) וגם הוא לא מאוהב. בלי לזלזל במין הגברי אבל די קל לקלוט כוונות של גבר. זה לא בא ממקום לא מתוחכם מספיק, אולי כנה.
אבל אפילו שזה לא הדדי ושנינו לא מאוהבים, לא יכולה שלא להאשים את עצמי. הרי אם הייתי מספיק מיוחדת הוא היה מתאהב לא?
אם הייתי מספיק יפה היה עוזב את "עיסוקיו" וממהר לראות אותי. אני כמובן יודעת שזה לאו דווקא נכון, אבל ההרגשה נשארת זהה.
יש את מה שאני יודעת ומה שאני מרגישה והם לא קשורים.
צריכה להתגבר על הבושה לצאת מהבית, הבושה מהגוף שלי. להפסיק לשים טייץ כי זה בסדר שזה צמוד בניגוד למכנסיים האחרות.
אני לא רוצה להרגיש ליגה ב' יותר. אני לא רוצה לראות את ת"א בלילה עם כל הכוסיות והכוסונים ולהרגיש כמו עוף מוזר.
אני לא רוצה להפגש עם הבחור ולחשוב מה הוא עושה פה, יש הרבה יותר יפות ממני.
אני לא רוצה להיות מתה מבפנים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
