*

אני מרגישה שהמון מהדברים שעוברים לי בראש יכולים להזיק למישהי או מישהו , למרות שאני לא מאמינה בתפיסה שאני משליכה על עצמי

אני מפחדת לרשום שאני מתביישת לצאת מהבית כי עליתי קילו 200, כי בתוך תוכי אני יודעת שזה שטויות אבל כל 200 גרם הופכים דבר שמובן מאליו כמו ללכת, לפעולה לא נעימה שבה אני מודעת לכל תנועה קטנה של הגוף והיריכיים, מרגישה מגושמת ומבויישת, למרות שאם אני משליכה על מישהי מבחוץ, זה יראה לי כדבר שהוא לגמרי תפיסה מוטעית ואולי בעיה

אולי יש עוד דבר אחד שאולי לא הזכרתי שזה הPTSD שאני התביישתי לרשום כי זה כנראה אירוע מגיל 5 ואני לא זוכרת, אבל הפגנתי תסמינים חולים מנטלית כמו לדמיין אנשים מזדיינים בשביל לנסות להרדם בגיל 6, לא יכולה שנוגעים בי, כל גבר מהווה איום אלא אם אני מעוניינת בו רומנטית, גם את הגברים שמשפחה לא מסוגלת לחבק. אני לא ישנה מכיתה א' ויש לי חושים של חתול שזה קשה לתפקד ככה

היום אצל הפסיכיטר הציע לי ללכת למקום של נפגעות תקיפה מינית אבל אני אמרתי, ומה אני אגיד? לכולן יש סיפור ומה אגיד? שלא זוכרת. שלא חלילה יתפרש כזלזול מצידן. וכמו הרבה כמוני לפעמים בכלל חושבת שכל הבעיות שלי מומצאות

הוא גם הציע לי אשפוז יום (הייתי בעבר) והתנגדתי נחרצות שאל אותי למה. שאלתי אותו- היית פעם מאושפז? הוא אמר לי לא

אמרתי לו שאני לא מאחלת לו

ושלא יאחל לי מה שאני לא מאחלת לו

לא מעט דיברתי איתו על זה שבשוויץ יש המתת חסד לדיכאון ומתוסכלת שיש פיתרון אבל הוא לא פה

שאלתי אותו, אם זה היה חוקי בישראל והייתי באה אליך זמן ארוך ולא היה שינוי, היית מאשר לי? הוא אמר שאולי

אמרתי לו שאני מעבר לדיכאון. אני כבר לא פה

בדרך חזור היה עיקול ממש מסוכן בכביש ודימיינתי איך אני מסובבת את ההגה ומתנגשת בגדר וגומרת הכל. ואז התחלתי לבכות כי לכמה רגעים אני שקלתי זאת ברצינות ואז דימיינתי את המשפחה

אני כבר חצי רגל בחוץ כבר שנים. הילדות ביליתי בודדה בחדר מפוחדת מקיאה מחרדות ובוכה מדיכאון

תקראו את הפוסט הראשון של הבלוג הזה ותבינו

לקחתי קסנקס לפני כתיבת הפוסט כי היה לי קשה לגשת לזה למרות שרציתי אז אני מקווה שלא הזקתי במילותיי

עוד מעט הסוף של הבלוג הזה

מה יהיה הסוף

אולי זה מראה כמה ההוויה האנושית היום מפונקת

שומעת אנשים שישנו "רק" 5\6\7 שעות שינה, או "לא אכלו 3 שעות" וכן תכלס זה לא תמיד נעים ולא תמיד מרענן, אבל לא משהו ששווה להתלונן עליו כל כך

מנגד יש אותי שעל פי כל חוקי ההגיון הייתי אמורה מזמן לאבד את ההכרה

לוקח לי שעתיים מינימום להרדם בלילה עם שגרת OCD שמחמירה עם החרדה. כלומר, אם לא אהיה על צד ימין, אעשה פיפי 3 פעמים בזמן שאני מנסה להרדם(ואיכשהו תמיד יש עוד ועוד פיפי) או אהיה עם הידיים והרגליים באותה תנוחה, אני לא ארדם

ואחרי שנרדמתי, כל 20 דק יקיצה, לא משנה כמה קר בחוץ אני אהיה מים מזיעה של חלום עם צוואר תפוס וסדין משוחרר

אחרי 5 שעות בערך אני לא יכולה לעבוד על עצמי יותר ואני פשוט קמה מהמיטה. בדכ ליקיצה הסופית שלי יש שעה קבועה שמבלי שעון אקום בה כי יש לי קטע כל כך מפגר עם זמנים ושעות שהשעון הביולוגי שלי ממש ראוי לשבח

בבוקר, בידיעה שאני צריכה ללכת לגיהנום הזה, אני קמה מראש בחרדה ואחרי חצי שעה בערך קשה לי לנשום דופק לי הלב ובא לי להקיא

כל הנסיעה ללימודים אני עושה תרגילי נשימה כדי לא לעשות תאונת דרכים

בלימודים אני בחרדה נוראית מלראות אותו מלראות אותה והכי גרוע לראות את שניהם ואני לא מצליחה להכניס לפה כלום חוץ ממים וגם זה לא תמיד, אז עד שאני חוזרת הבייתה בערך ב4 אני בלי אוכל מהערב של יום קודם, על פחות מ4 שעות שינה לא רציפות

לפעמים בלימודים אני מרגישה שמהמתח הלחץ דם שלי נמוך מאוד וקשה לי לאחוז בדברים מבלי להפיל אותם (מצית וסיגריה בדכ) או שאני עומדת ליפול. ברגע שאני יודעת שאין עליי איום או יודעת שלא יהיה משהו לא נעים להתמודד איתו, אני מצליחה לנשום

אתמול בלילה דיברתי עם המנהלת של המקום שאמרה לי שהסייקו חוזרת היום. הרגשתי חסרת אונים ומיואשת ולא ידעתי עם מי לדבר ומתוך אינסטינקט התקשרתי לז' שבכלל כל הזין הזה בגללו. בכיתי שאני לא יודעת מה לעשות ואני מפחדת לחזור ללימודים. הוא ניסה לתת כוחות בדרך המטומטמת שלו, אבל בצורה מסויימת זה קצת עזר לי כי גם המצב איתו לא היה לי נעים ואני אוהבת לדעת איפה דברים עומדים, ואיפה אנשים עומדים ולאיזה יחס אני צריכה לצפות בשביל לא לחטוף כאפה

הפחד שלי שהשלימו כבר, ובאמת אמר לי שהיא התקשרה אליו לשאול אותו אם הוא אוהב אותה. אחרי שפרסמה צילומי מסך של הודעות שלו ואיימה ללכת למשטרה בקבוצה המשותפת של התלמידים. אני תופסת את השיער ומתחרפנת. איך הצוות נותן לדבר הזה להמשיך לבוא? המצב כל כך דפוק והוא לא ישתפר. אישה בת 37 עם אובססיה פסיכוטית פרנואידית לא מוצדקת על בת 23 שהייתה החברה הכי טובה שלה, שפתחה מערכת יחסים עם מישהו שהיא לא סובלת בכלל רק כדי לפגוע בי, שגם אחרי כל הבלאגן המשיכה לטנף עליי, אישה כזאת לא צריכה "תנאים", היא צריכה אשפוז.

עם זאת שם אני שומרת על דיסטנס. יכולה להיות איתו בקשר עין אבל לא מצליחה להגיד לו "היי" ו"ביי"

עם כל זה שהוא היה נחמד אליי בטלפון אתמול, כל הדבר הזה ככ פגע בי כי הוא היה חלק ממנו וזה לא משחרר ולא בטוח שזה צריך להשתחרר. אולי לא אהיה סמרטוט ואסלח ככ מהר

בנתיים העיניין של זה להיות או לחדול. הדבר היחיד שמניע אותי ללכת לשם זה בעיקר זה שלא רוצה שכל הסבל הזה היה בחינם, ולא מגיע לה את הכוח הזה עליי. ובטח לא מגיע לה התחושה הטובה של לדעת שאני עוזבת

היום אחרי שבועיים ראיתי אותה מהחלון כי הייתה לה שיחה עם מישהי מהצוות ולאחר מכן הלכה לסטודיו עם המוזיקאים.

רציתי לגמור עם המכה הזה של לראות אותה כבר היום אבל התענוג הזה כנראה ישמר למחר

אני רוצה להגיד מלא תודה על התגובות בפוסט הקודם זה עשה לי כל כך טוב בנשמה כי אם מישהו מחבב אותי פה עם כל החרא אז זה כנראה באמת 3> 

עוד מעט נגמרת לי האינפוזיה

אני רוצה להגיד המון תודה למייקל סקוט ודוויט שרוט, שבלעדיהם לא הייתי פה לכתוב לכם פוסט

בחיי

(נייר קופי וצבעי מים)

ניסיתי לצייר מה מרגישה באותו רגע. לפני יומיים ציירתי ציור נוסף שהוא בעיניי משעמם ובנאלי אבל זה מה שיצא. 

כששמתי את שלושתם אחד ליד השני ראיתי שהם מתארים את שלבי הדיכאון שלי. מאוד אותנטי לפחות

אמרו לי שכישרון לא נעלם. אולי הוא מת

שלב ראשון- 

שלב שני-

שלב שלישי-

הבדידות הורגת 

מתי אצייר ואהיה מרוצה? זה מה שאני רוצה

כואב לי הצוואר והלב

עכשיו אני כבר יומיים סחית נורא והייתי רוצה לשאול את אותו אדם, למה לעזאזל אם הפסקתי לעשן, הזמן עובר לי פי 15 יותר לאט?

וזה באמת מרגיש כמו עונש, הלאט הזה. ברמה של להסתכל בשעון, עוברת חצי שעה אבל במבט חוזר עברו 4 דקות. 

והבעיה היא בהסחות דעת, שדווקא ההסחות דעת גורמות לי למחשבות יתר שגורמות לי להתנתק. אז כבר עדיף לי להיות מנותקת לבד על הספה מאשר עם אנשים בחוץ בבית קפה. וכשאני מתנתקת עם אנשים, זה נראה כאילו אני שם בכפייה אחרי התעללות של יומיים.

יש לי באמת זמן קצוב שאני יכולה להקציב לכל דבר לפני שאני מרגישה תחושת מיצוי ומיד לאחר מכן עצב תהומי וייאוש. זה יכול לקרות גם בסרט אז אני אף פעם לא הולכת לקולנוע ורואה במסך בבית. גם ב"קן הקוקייה" עשיתי איזה 5 הפסקות.

אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה לרוב לפני שהתחלתי לעשן, ונזכרתי שבדרך כזו או אחרת תמיד הייתי "מכורה" למשהו. אומנם לא בקטע גופני עם תסמינים של גמילה אבל בקטע של הרגל, מהיסודי שאני זוכרת. אם זה היה סדרות טלוויזיה או אפילו נרגילה (שהיו ימים שהייתי מעשנת 5 פעמים ביום עד שזה עשה לי בחילה והבחילה עשתה לי התנייה רעה וזרקתי את הנרגילות לפח) אני תלותית וזה לא חדש אבל עדיף להיות תלויה בצמח מאשר בבן אדם. מניסיון.

ואם כבר מדברים על בני אדם חשבתי על שיטה שבה לא אוכל סרטים על חצי מהדברים שיוצאים לי מהפה שהיא לחכות 5 שניות לפני שאני עומדת להגיד משהו שאני לא בטוחה לגביו ולחשוב אם הוא נחוץ או שאפשר לוותר עליו. לרוב אפשר (לא כולל חברים קרובים ומשפחה. שם כל הג'ורה נשפכת)

ברגעים של סיטואציה חברתית זאת התמודדות שאני צריכה לעבור לבד. אבל בשליחת הודעה התחלתי לשאול אנשים מה לרשום

אני מרגישה שההתקדמות שלי היא כמו ריקודי עם- צעד קדימה, 3 אחורה

אבל יש דברים שהייתי רוצה שישמרו לעצמי

כמו הבדידות וכמו הייאוש והחוסר ביטחון אבל כשאין עם מי לדבר בעולם האמיתי מה שנשאר זה לפרסם את זה באינטרנט

אבל יש דברים שלא ארשום, כי לפעמים דברים מתגלים כמו שאני מגלה. אולי באמת כמה שפחות אני יודעת יותר טוב.

היום הייתי הדוגמא הבנאלית של "דיכי", לא יצאתי כמעט מהמיטה ולא דיברתי עם אף אחד

ואני מוצאת את עצמי בוהה מול המסך וחוששת מכל מילה שתצא שמא תשמש לרעתי

ניסיתי כבר לכתוב פה כמה שורות ולא הולך לי

אני מרגישה שהדמעות חונקות לי את הנשמה וכבר כואב לי הגרון

אתמול בארוחת הערב סבתא שלי סיפרה שלפני שהיא וסבא שלי התחתנו ניסו לשכנע אותה לא להתחתן איתו כי יש לו טורט קל והיא אמרה לנו: "ובתכלס הם צודקים", אני כבר הייתי מעורערת לגמרי מגילוי של שעה קודם, קמתי בצעקות משולחן האוכל ותוך כדי בכי אמרתי שאם על שטות כזאת בצדק שלא צריך להיות עם מישהו אז מה זה אומר עליי. בדיעבד התגובה הייתה מוגזמת אבל אני הייתי מתודלקת לגמרי והיא פשוט הדליקה את הגפרור

זה הניגודים בראש בין הרצון והצורך לקרבה ואהבה והפחד מנטישה וחוסר אמונה שזה יבוא ויהיה הדדי וטוב

גם עם המחמאות שקיבלתי מאנשים שאני באמת מעריכה את דעתם, כמו מי שקרוב אליי, הצייר ואפילו המטפלת אני לא יכולה לשאול את עצמי אם באמת ככה זה באמת או שהם פשוט מרגישים כלפיי אמפתיה, כי קשה לי להאמין שסוג האדם שהם מתארים ירגיש את הלבד הזה

מצטערת על הפוסט, הוא היה בכוח ומאוד חסכני בפרטים

כשאני מקבלת מחמאה אני נתקפת חרדות. שאחרי קבלת המחמאה, מושא המחמאה ישתבש ואהיה פחות מוצלחת ואעשה אותו פחות טוב, אז אני פשוט מפסיקה, אותה סיבה למה כנראה הפסקתי לצייר לפני כ-5 שנים

מעולם לא קיבלתי דבר על הכתיבה, חוץ מאנשים שנכנסו לחיי ולזכרוני (וקצת טראומות), אני כותבת כשמרגיש לי, דקה לפני שאני כותבת אני לא חושבת על כתיבה, לכתוב בשבילי זה קצת כמו להקיא. רוב הזמן אני סבבה אבל כשזה בא זה בא בבום ואז חייבים לרוץ ולשחרר את זה

אבל ביום רביעי של שבוע שבעבר קיבלתי את המתנה הראשונה שלי על הכתיבה וזה מסוג המתנות האהובות עליי- אומנות

נפגשתי עם צייר שאני חברה שלו בפייסבוק כבר כמה חודשים, הוספתי אותו כי האומנות שלו גירתה לי את המוח והיה לי חלום רטוב שאקנה ציור שלו יום אחד אבל חוסר הבטחון שלי מנע ממני לשלוח אם יש מקום לראות את הציורים בלייב או בכלל אם המחירים שלהם תואמים לי את הכיס

אבל לפני שבוע וחצי, כנראה כי אני מכשפה, הוא שלח לי הודעה כשבהיתי במחוברים בצ'ט של פייסבוק אם אנחנו מכירים והתפתחה שיחה שבה התעניין אם אני מציירת או כותבת. שלחתי ציור או שניים ובערך שלושה קטעים מהבלוג, שהייתי צריכה להגיע עד פבואר כדי למצוא משהו שהוא לא פתטי להחריד (מניסיון כנות מוקדמת ומוגזמת יכולה להבריח אנשים) והכתיבה נגעה בו וריגשה אותו ושאל מה הוא יכול לעשות כדי שישמח אותי

בדרך מעודנת ומנומסת כמה שאפשר רמזתי שהציורים שלו משמחים אותי והוא אמר לי לבחור ציור. לא היה לי נעים לבחור ציור וזה היה נראה לי גם קצת חוצפה כי הוא מתפרנס מהציורים האלה ובטח יש כאלה שעבד עליהם יותר ויותר גדולים אז אמרתי לו שיגיד לי ממה זה בסדר לבחור והוא סיכם לבסוף שיבחר בעצמו.

קבענו להפגש ביום רביעי אצלי בבית אז גם נכנסתי לסרטים והגנים שלי מאמא שלי התחילו לקונן לי במוח ולהגיד בטון החשדני והשונא אדם של "למה הוא בא לפה בכלל? מה האג'נדה שלו? למה שהוא יביא למישהי שהוא לא מכיר ציור מתנה?" אז שיתפתי כמה אנשים ליתר ביטחון בינהם שתי הדודות שלי just in case

אני יכולה לסכם את הפגישה בכך שאני לא מתה על עצמי ויצאתי קצת פתטית ומפגרת כי נורא התרגשתי לראות אותו כי בתכלס לא היה אומן שעקבתי אחרי האומנות שלו והתלהבתי ממנה כמו שלו, מרוב שניסיתי להיות בסדר אולי יצאתי קצת עמה

היו שלבים שהשיחה זרמה וצחקנו והיה לנו איזה רעיון על הקמת חברה חדשה סטייל קיבוץ שבה הוא המנהיג ואני מזכירת-על אז גם רשמנו קצת חוקים, היו רגעים שהרגשתי לחץ עליי לדבר, לא משנה מה רק לדבר וככל שאני חושבת על זה שאני צריכה לדבר המוח שלי מתרוקן עוד יותר וכל שנייה שעוברת הופכת את הרגע ליותר מביך ואז אני פולטת משהו מטומטם ומתחרטת שלא פשוט סתמתי. ברגעים שאין לי מה להגיד אני מנסה להרגיע את עצמי ולומר בראש שצריך שניים לטנגו ואם יש שתיקה זה אומר שגם הצד השני שותק והאחריות לא מוטלת רק עליי. 

לקראת הסוף ביקש לראות ציורים שציירתי בעבר והוא ככ התלהב שהציע לי שאתן לו את אחד הציורים שלי והוא יתן לי משלו (בלי קשר למתנה) היססתי ולא ידעתי מה להגיד כי הציורים נורא אינטימיים וקשה לי לשחרר וגם ככה בקושי הספקתי לצייר משהו. הציור הזה עכשיו אגב, זרוק בפינה של החדר (סנטימנטלית למות)

הוא נורא החמיא לי ואמר לי דברים מרגשים מאוד ולא ידעתי ככ איפה לקבור את עצמי וגם אמרתי לו  שמכל מי שהחמיא לי אי פעם, זה הכי מחמיא, והרגשתי איך אני מתחרטת על כל מילה בזמן שאמרתי אותה. גם הוא לא ככ ידע איך להגיב

כשהלך, הייתי יכולה לסובב את הציור ששם אותו עם הגב אלינו כדי שאסתכל אחרי שילך. אני חייבת להודות שזה לא מבין הציורים שהייתי מסתכלת עליהם אבל הוא יפה ללא ספק והוא בעיקר מחמם לי את הלב כל פעם שאני מסתכלת עליו ויודעת שמישהו העריך אותי באמת באמת עם כל החרא והפתטיות והבעיות הנפשיות והמוזרות, וגם הרגיש אמפתיה ולא רתיעה. יש לי משהו על הקיר שאומר לי שיכול להיות שיש בי משהו בסדר

שלחתי לו הודעה תודה על התמונה ואהבתי מאוד וכבר תליתי במקום המראה על הקיר, שבדיעבד התחרטתי כי המיקום לא משהו ואני עדיין בסרטים שיראה זאת כחוסר הערכה, והוא אמר שתודה בשמחה והוא שמח להכיר ושאמשיך לכתוב ולצייר. רשמתי שאמשיך וכך נגמרה השיחה שהיה לה תחושה של שיחת סיום שזה קצת מעציב אותי כי היה מעניין, המעט שהיה.

ווווווווווווווווווווווווווווווווווו.............. לפינתנו הקבועה מה חדש עם הפאנקיסט??????????? אז כלום לא חדש עם הפאנקיסט, לא יצר קשר ורמת שבירות הלב שלי קבועה לא משנה כמה אני מעשנת או מתחשמלת. 

אבל שבוע שעבר בשלישי אמרתי למטפלת שלי באיכילוב שנמצאת קרוב למסעדה בה עבדנו יחד לפני 5 שנים, שאני לא יכולה להמשיך בשיטת ההמנעות הזאת ואני חייבת ללכת למסעדה לטבחית שעבדנו איתה שנינו (היא חלק מהצוות אבל תיפקדה כאמא והוא הולך לבקר אותה כל כמה חודשים) לברר אם היא שמעה משהו על מצבו, כי כמה דברים מוזרים קרו והוא גם לא תוייג באף תמונה מאז שנפגשנו בינואר והוא 98% מהזמן עם חברים והוא היה מחובר מלא לפייסבוק שהיו שבועות שלמים שהוא היה מנותק ובמוח שלי הוא מתעלס רצוף במשך שבוע למרות שאיתי הוא מחזיק 2 דק אבל לא אכפת לי כי התנשקנו מלאאאאאאאא וזה מילא לי את החסך הרגשי אבל סטיתי מהנושא

הלכתי לטבחית ושאלתי אותה על סף התקף לב אם היא שמעה ממנו והיא אמרה שכן והוא היה שם לפני כמה ימים להגיד שלום עם אבא שלו בדרך לשימוע בבית משפט כי הוא היה במעצר בית 

תחושות שעברו לי בגוף בו זמנית:

1. שמחה, כי אולי הוא לא סולד ממני לגמרי ויש סיבה שנעלם 

2. פחד, כי הייתה לי תיאוריה שהוא במעצר בית והבנתי שהסרטים שלי יכולים להפוך לדוקומנטרי ומה שהולך בראש הזה זה פחד אלוהים אז אם איזה סרט שיש לי בראש מתממש הכל אפשרי

אבל כרגע זה כבר לא נראה לי רלוונטי כי נראה לי שהוא יצא משם אבל עדיין שום סימן חיים. אני משננת לעצמי בראש כל הזמן לשחרר לשחרר ושהוא לא שם עליי זין והוא בכלל צריך שיזכירו לו מי אני ולכו תדעו אולי יום אחד זה יתפוס. אולי. 

ואין לי עם מי לדבר ואין לי עם מי לשתף את העצב הזה. בימים האחרונים אני פשוט מפורקת. אני לא נושמת מרוב שהכל בפנים רקוב ולצאת מהבית זה עינויים. תמיד מנסה לפענח מה אני מרגישה אבל באמת ששום הרגשה שיש לה שם לא תתאר מה קורה שם. 

לפעמים אני מרגישה שאני גוססת מעצב. שהלב שלי יפסיק לעבוד פתאום או שאני אחנק ממחסור בחמצן. ברור לי שזה לא יקרה, אבל ככה זה מרגיש

ואין לי שום משהו שינחם, אין לי שום עניין, שום רצון

לא להיפגש, לא לצאת, לא לראות סרטים לא לראות סדרות לא לעשות כלום!!! 

כל הזמן אני סופרת דברים,מחשבת כמה נשאר, בת כמה אני ומה הספקתי ובשנתיים האלה לא הספקתי כלום

ביוני אני בת 23, אני תקועה באותו מקום מגיל 20-21 ולא הספקתי לעשות שום דבר יעיל בחיים שלי אבל החטא הכי גרוע הוא שגם מהשום דבר הזה לא הפקתי כלום. מילא לא הייתי עושה כלום אבל נהנית, אבל גם לא זה

ויש לי פחד מהזמן. כל יום עובר לי כמו עינויים ובסה"כ נראה שהשבוע עבר מהר. רבע שעה מרגישה לי כמו שעה ולא סתם אני הכי מדוכאת בבוקר, עד שארדם בלילה בטח יקחו איזה 16 שעות. 16 שעות בשעון שיר זה 64 

אני מנסה לחזור כמעט 3 שנים אחורה ליום של הניסיון האובדני. אני גם לא יודעת אם צריך לקרוא לזה ככה כי הייתי מנותקת לחלוטין ותמיד אני תוהה אם זה יקרה שוב. אני מוצאת הרבה קווי דימיון בין אותו יום לחלק מהימים שלי היום וקשה שלא לחשוב האם הפעם אני אשבר. האם העצב הזה יחפף לי את המוח. אני חושבת שפעם קודמת התנתקתי כי לא הייתי יכולה לשאת את הכאב ואני מרגישה לפעמים היום שאני גם קצת מאבדת כוחות ואני יודעת ששום דבר לא יעזור לזה כי אם זה קורה זה קורה 

התעצבנתי על המטפלת שלי שהיא מתעקשת שנדבר על המחשבות והרצון שבאים לי מידי פעם על מוות בטענה שמה זה משנה מה אני חושבת כל עוד אני לא הולכת לעשות כלום עם זה. שמותר לי לחשוב מה שבא לי וזה ככ נורמאלי בשבילי שאולי כדאי להתחיל לדבר על הדברים ה"חשובים באמת". גם קשה לי להסביר לה שאני לא יכולה להבטיח לה שאצור איתה קשר במידה ואעשה עם המחשבות האלה משהו כי בפעם הקודמת לא ידעתי 2 דק לפני שעשיתי מה שעשיתי שאעשה את זה

ומצד שני זה נראה לי רק עניין של זמן. אני באמת מרגישה שאני חיה לפי התחושות שלי

וכשאומרים לי שאני צעירה ויש לי זמן רק מתחשק לי לבכות יותר כי אומנם אני "רק" בת 22 אבל חיה עם השטן בראש כבר 16 שנה

וכאב של ילד, במיוחד כשהוא מפוחד מוזנח ובודד, זה הכאב הכי גדול. בתור ילדה כאב לי הרבה יותר מעכשיו רק בגלל החוסר אונים

ואני בת 22 ואני צעירה אבל ברזומה שלי אין תקופה טובה שארצה לחזור אליה או משהו שאשען עליו

אני ממש מרגישה שאני חיה משנה לשנה. אז מעניין לי את התחת שאני צעירה כי אני מרגישה חרא וכל עוד אין לי עניין או טעם בחיים או בעצמי או שבאמת כבר עייפתי מה זה עוזר לי שיש עוד הרבה לפניי?

בשבילי זה כמו אסיר במאסר עולם שאומרים לו להתעודד כי יש לו עוד 60 שנה לערך בכלא

גדלתי עם הכאב, הוא עיצב אותי. איך אפשר להאמין שיהיה אחרת כל עוד אני נשארת אותו בן אדם. זה לא שנפל עליי אסון או שבאמצע החיים חטפתי דיכאון או מאניה או חרדה, כל אלה הם היו הדבק שאיחה את האיברים שלי כשהתפתחתי גופנית ומנטלית. 

וזה כל פעם לראות את הגיל מתחלף, איך שהימים והחודשים עוברים ואני מרגישה כבר שאני מקומטת מזקנה לגמרי. 

ורגשות האשם והשיפוט העצמי והשנאה העצמית וההלקאה העצמית שבגילי כבר לומדים וברור שעובדים וזוגיות ומעגל חברתי יפה ורזומה של חוויות וגם אם לא הכל אז לפחות משהו אחד. אבל אצלי זה ככ סטטי ולא משתנה, אין לי כוחות בנשמה שלי יותר לנסות להצדיק את עצמי בפני אחרים למה אני לא עובדת או לומדת. אני מניחה שאם הייתי שוברת יד והיה לי גבס והייתי אומרת שבגלל זה אני לא עובדת היו מקבלים בהבנה. אבל לא לעבוד בגלל דיכאון? פחחחחח מפונקת פרזיטית עצלנית

ובין כל הכאב הזה יש כמיהה אחת שבאה לי בחלומות. הצורך באהבה, קרבה, מגע נעים ולא מאיים והדדיות. אלו דברים שלא היו לי שנים, זה תמיד לא בריא ולא הדדי. אבל לפעמים בחלום אני בזוגיות או באינטימיות ואני מרגישה שם דברים שככ הרבה זמן לא הרגשתי וחלק מהדברים לא הרגשתי בכלל (כמו ביטחון בקשר שהוא לא ילך) ואפילו שזה חלום הרגשות אמיתיים. ובכל הזמן של החלום אני חווה את מה שככ כמהתי אליו ובשנייה שבין החלום להתעוררות, אני מתפכחת ומבינה שזה היה רק חלום

הימים שבאים אחרי החלומות האלה הם הקשים במיוחד

פעם הייתי עצבנית, ואז בשנתיים האחרונות התמתנתי. בחודשים האחרונים לא רק שאני עצבנית אלא שאני מתפוצצת, והמתינות שלי התחלפה בלברוח- כל פעם שאני מרגישה את העצבים גועשים בי ואני יודעת שאם אשאר באותו מקום ההשלכות יהיו כואבות אני בורחת. זה קורה בד"כ אצל סבתא שלי, לא רק כי זה אחד המקומות היחידים שאני הולכת אליהם אלא, כי לצערי, הם האנשים שאני מרגישה איתם הכי בנוח להיות עצמי (גם אם אני מפלצת) אז הם סופגים את המכות. אם אני לא מספיקה לברוח, יוצא לי ארס מהפה. אבל תמיד תמיד תמיד אני בוכה. כשאני עצבנית ואין לי איך לבטא את זה, אני מתחילה לבכות.

אני מרגישה נורא בודדה והחלומות מקשים עליי. רק היום היה לי חלום על אהוב לשעבר וכשקמתי רציתי למות כי הרגשות היו כל כך אמיתיים, כלומר אומנם זה לא קרה באמת אבל הרגשתי את זה, ואז בבוקר הבנתי שזה לא אמיתי.

שבוע שעבר היה לי חלום שאני בתוך מערכת זוגית כלשהי והרגשתי בחלום מן שלווה כזאת שבחיי לא הרגשתי שנים או שלא הרגשתי בכלל. כי אף פעם לא היה לי את הנחת שאני בטוחה והבחור לא ילך. אף פעם בחיי הבוגרים.

אני לא יוצאת מהבית ואני לא במצב להכיר אבל כמו שאני יודעת שזוגיות יכולה להרים אותי- רק המחשבה על זה מורידה אותי. כי עזבו שיש לאנשים נטייה לוותר עליי, גם אין סיכוי שאכיר מישהו דרך הבית. ואל תתחילו איתי עם אתרי הכרויות- הייתי, ראיתי, מיציתי. חסל. רוצה אולד-פאשן

כל מי שלא מבין למה אני אובססיבית לפאנקיסט זה פשוט מאוד- האמת היא שזה העיניין היחיד שיש לי בחיים. אם אפסיק לחשוב עליו ואמחק אותו מהראש שלי סופית (שאין לדעת אם לא עשה זאת בעצמו. לא נפגשנו מלאן זמן) אהיה עוד יותר ריקה. לפעמים עדיף לי להכנס לסרטים בראש על בחור מאשר לחשוב על הדרך היעילה והפחות כואבת ביותר לגמור את החיים האלה.

אתם חושבים שאני לא יודעת שזה פתטי? יודעת. אבל כל עוד זה נשאר פה ובקרב הקרובים אליי ולא נותן דרור להתנהג ככה כלפי חוץ זה לא כזה קריטי. לא רוצה לחסום תגובות ולא למחוק אז מה הקטע לרדת עליי פה? שיהיה... קצת נעלבת בהתחלה ואחר כך עובר לי

אין לי כוחות לעבור את הימים האלה אני רק חושבת כמה אני בת 22 וכל יום שעובר כואב לי בנשמה כי זה עוד יום שבו בזבזתי את החיים והנעורים שלי על כלום. לא מצפה שמשהו ישתנה ב180 מעלות אבל שיהיה איזה משהו חדש שאוכל להגיד שעשיתי בגיל הזה.

נמאס לי מזה שאין לי מה לעשן

היה מרגיע אותי קצת

אני קליפה, אני חלולה אני מתה מהלכת. לפעמים קשה לי לנשום מרוב שרע לי והאופציה שמשהו ישתנה בקרוב כבר לא על הפרק.

אני לא יכולה להביא את עצמי לעשות דברים קטנים לבד, הפכתי לסיעודית. לא מסוגלת להרים טלפון ולא לשלוח הודעה

השעון מתקתק ואני כבר בת 22 וכל דקה שעוברת אני שונאת את עצמי יותר ויותר על כך שאת שנותיי היפות ביותר לכאורה אני מעבירה כמו סבתא רבא שלי. נמאס לי להסתכל עליכם בני גילי בפייסבוק, עם החברים שלכם והלימודים האקדמיים שלכם ושאתם לא מסוגלים לנשום מרוב עבודה. 

אני מקנאה ואני מתוסכלת. כמה הרצונות שלי טובים וחזקים, ברגע האמת אני לא מצליחה לצאת מפתח הבית

הלחץ הגדול הזה של הגיל, שאלו השנים היחידות שאני יכולה לעשות כל העולה על רוחי מבלי שיהיו לי התחייבויות רציניות ואני לא עושה בהן כלום.

כמה שאני שונאת את עצמי, כמה שמשעמם לי בראש וכמה אולי מתחילים אצלי רחמים עצמיים שכמה אני מרגישה לבד וחוץ מבן אדם וחצי במשפחה אין לי באמת עם מי לדבר. גם בבלוג קשה לי כבר לרשום כי אני לא מצליחה להעביר רבע ממה שאני מרגישה.

והמחשבות על מוות כל הזמן בראש, תהליכים על גבי תהליכים של מחשבה על מה הטעם בעצם, וזה לא ברמת הפנטזיה אלא באמת תהייה לגיטימית. שנים על גבי שנים סחבתי את התחושות האלה כל הגב אבל בחודשים האחרונים נראה שכבר כבד לי. חוץ מזה שמעולם לא הייתה לי תקופה כל כך ארוכה ורצופה של חרא, המציאות של החיים וההתבגרות מביאים אותי לסף קריסה. מלקה את עצמי שוב ושוב על חוסר עבודה, למרות שניסיתי פעמיים ובשתיהן לא הצלחתי להביא את עצמי לשם. אני תוהה איך בימי בית הספר שהייתי הרבה יותר צעירה ושבירה הצלחתי ללכת והיום אני כנראה מוותרת לעצמי. אבל אני לא חושבת שלוותר על עצמך מגיע עם כל כך הרבה שנאה עצמית ובוז עצמי

אני נמצאת במלכוד בתוך הבית אבל גם לא מצליחה לצאת ממנו. וגם שיוצאת זה מלווה בבכי ועצבים שגורמים לי לרעידות בגוף וסחרחורות

סרטים בלתי נגמרים על הזדקנות, עושה פרצופים כל כמה זמן כדי "למנוע" קמטים מהבכי. 

אני רוצה לצרוח כי אני לא מצליחה גם עכשיו לבטא מה אני מרגישה. אני רוצה לצרוח ולהרביץ ולנפץ ולשבור ולצרוח ולבכות ולבכות ולבכות

והקול הזה בראש שאומר שהכל זה אני עושה, שאין בי שום דבר לא בסדר ואני פשוט עצלנית ומפונקת. 

אני בוהה בחלל ואין לי מה לעשות, השיעמום כבר טרף לי את המוח ומצד שני אין לי תחומי עיניין. כלום.

כל השיר של פעם שהייתה אופה מציירת כותבת עושה סרטונים מתה. כל ביטחון שצברתי ירד לטימיון בתקופה של כמה חודשים. 

ללכת לבד למקומות זאת לא אופצייה כי אני לא מסוגלת. 

אין בי אופטימיות, אני יודעת שאהיה לבד במובן הרומנטי כי אין לי מה להציע, עבודה לימודים תחומי עיניין חיים, אין לי. שלא לדבר על זה שאני בעצמי הייתי נרתעת ממישהו כמוני. הדבר שיכול לעזור לי, אהבה, זוגיות, חברות לא זמין לי ולא יהיה זמין.

אני חסרת אונים ונראה שהמצב לא עומד להשתנות. בניגוד לתקופות אחרות של משברים תמיד נשארתי אני אבל פה כבר אני לא מכירה את עצמי. 

איך משחררים? איך מפסיקים להכנס לסרטים? מה עושים כשנכנסים לדיכאון כשרואים שהוא מחובר בפייסבוק ומעדיף להיות מול המחשב על פני לראות אותך, שהוא נראה בעיניין אבל כזה טיפוס שפורש, שבסבבה שיבוא אלייך היום בלילה אבל בסוף לא מודיע והכל הולך לזבל

רבים יקראו ויגידו איזה דושבאג אבל האמת היא שהוא לא ואני מכירה אותו כבר כמעט 5 שנים. גם כשעבדנו ביחד הוא לא היה עקבי ועזב וחזר ומה אפשר לעשות שבתוך הקהילה שלהם תמיד יש רחשים והוא תמיד נמצא שם אע"פ שזה בתל אביב ומה אכפת לך שיבוא לישון ספונטני?

לפני יומיים כשהצעתי לו להפגש אמר שאפשר אחרי שהוא יסיים אצל דוד שלו אם לא יהיה לי מאוחר מידי. רשמתי לו דבר איתי כדי להעביר את הכדור לידיים שלו ולא להציק בסמסים

אז לקראת ה"ביקור" קניתי מה שצריך לקנות (בירה) הורדתי מה שצריך להוריד (שיערות) וניקיתי את הבית (דיר חזירים)

בערך בשעה 12 כבר הייתי עייפה מאוד אך פחדתי שאם ישלח הודעה אני לא אתעורר, אז כיוונתי שעון כל חצי שעה שאם באמת היה סמס אז אוכל לראות אותו לא באיחור רב. עד 2 וחצי כיוונתי שעונים וזה אולי הדבר הכי פתטי שעשיתי מעולם. הבחור לא יצר קשר בכלל וגם נשאר בתל אביב כך נראה

אז נכון, הוא נשמע לא טוב אבל תבינו כשתכירו אותו שהוא מיוחד, לא פלא עם החברים כל הזמן

ואני בחרדות איומות שמא חשב שאני אצור קשר ולא יצרתי והוא התבאס או חרדות יותר איומות על כך שפשוט לא רצה. אבל אתם הייתם זורמים על פגישה עם מישהו שלא בא לכם להיפגש איתו? 

זה לא הגיוני שאהיה ככ אובססיבית, אני אובססיבית על האינטימיות איתו שהרגשתי רק עם עוד שניים בלחץ. אני כל כך מחכה ליד שלו עליי ומנגד שאחרים לא יעיזו להתקרב. גם עם אנשים שממש הייתי בקטע שלהם לא הרגשתי כזאת אינטימיות 

ומה הכי טוב? הוא מנשק מנשק מלא מנשק כל האקט וכמה שאני אוהבת נשיקות כאלה שבדכ מיועדות לבני זוג.

ראיתי שהוא טס לגרמניה שוב ועם כמה שאני מקווה שאראה אותו עד אז אני מקווה שאני אראה אותו שוב פעם

הוא טיפוס מעופף ואולי זה למה אני לא כועסת שלא יצר קשר. אבל איך משחררים ?

ואז כשזה בא, אורגמה או דיכאון, אתה גם לא יודע לתאר את זה במדיוק, אבל אתה יודע שזה זה. חווית אורגזמה או נפלת לדיכאון

בזמן האחרון אני עם אובססיות, סטייל OCD כזה רק בלי הספירות (לא סופרת אבל עושה אותה פעולה כמה פעמים), התקפי החרדה שלי הפכו מנשימה עצבנית לחוסר נשימה בכללי בשילוב של שורף מהגרון עד הבטן (חרדה+מעי רגיז= אסון) אני כל הזמן במחשבות טורדניות, נהיו לי פחדים כמו לנהוג חודש אחרי שקניתי רכב. אני צריכה לנסוע איתו 5 דקות עוד מעט ואני מתה מפחד.

חוסר ביטחון מאנשים, חוסר יכולת לתפקד בחוץ בכללי, אני מרגישה על קוצים ואם אני לא מעשנת אני מתחרפנת.

והדיכאון בא אליי בהפתעה במקלחת ושוב, לא אוכל לתאר את התחושה אבל הרגשתי שאני דועכת ודועכת, ומזה הרבה זמן אני מודה אין לי מוטיבציה. לא בא לי לעשות כלום ומצד שני מתחרפנת להיות בבית. אני חוששת שזה יפגע במערכות יחסית המעטות אך הקיימות שלי כי בשלב זה אני לא מצליחה לזייף.

לפני שבועיים בדיוק התחלתי לקחת כדור אנטי פסיכוטי שאני בדרך כלל סקפטית בגלל התופעות לוואי אבל הובטח לי שהאובססיות והחרדות יעברו תוך שבועיים. בינתיים יש מצב שאני מרגישה יותר רע (מתבטא על הכביש השם ישמורררררר) ויש תופעות לוואי מעצבנות

היום הלכתי לעשות בדיקות דם לכל המחלות מין שיש בערך בגלל שבסוף אוגוסט הייתי עם החמוד מהקפה בלי פרוטקשן (לא הפאנקיסט) כמובן שבדיקת איידס עשיתי כבר

האחות באה לקחת לי דם דחפה את המחט והמבחנה והדם פשוט לא יצא. אין דם. מתחילה לשחק עם זה עד שאני אומרת לה שלא נעים ושתפסיק ואז יוצא זרם כמו שיש לי במקלחת, זרזיף קטן ואיך נמלא עכשיו 6 מבחנות ככה?

בבית ראיתי שהתרופה עלולה לגרום לקרישות בדם, לא יודעת כמה זה נורא אבל נראה לי שהיום אפסיק עם התרופה. מסרתי הודעה לפסיכיאטר והוא לא חזר אליי. כשתיארתי למזכירה את התופעות לוואי כדי שתרשום לו היא צעקה עליי מאיפה אני מביאה את זה ואם קראתי את זה באינטרנט.

מזכיר לי שאמרתי פעם אחת לפסיכולוג המתמחה שלי בגהה בגיל 16 שעדיף לקחת מישהו בתשלום כי אז יש לו מוטיבציה לטפל. 

שמים זין

ומרוב חרדה לא מתרגשת להופעה של רובי, רק לחוצה. מנסה לא להכנס לסרטים. אבל אם אני אהרוס לעצמי את החוויה הזאת לא אסלח לעצמי. גם כשהייתי כבר בשתי הופעות והיה ביננו קשר עין, זה לא כמו לשמוע אותו אומר

"Good evening Tel Aviv. My name is Robbie Fucking Williams, and for the next two hours, your ass- is MINE!!!"

נראה לי גם לו יש בעיה

השיר האהוב עליי שלו 

גם בהתנהגות וגם במראה, היום דובקת בשיער ארוך חלק כשפעם מה זה עיניין אותי, לגלח, לצבוע, לחמצן, לגזור. רק שיהיה מעניין.

פעם גם הייתי נורא פתוחה ולא דופקת חשבון, כאילו הייתי מספרת הכל. הכל. אם הייתי רוצה להיפגש עם מישהו הפלא ופלא- הייתי מציעה!

היום? פחד אלוהים. בוררת את המילים שלי בפינצטה, עושה חושבים לפני שמדברת, מודעת לעצמי נורא (לא יודעת איך פעם כל הדברים האלה חלפו על פניי) 

אתמול בערב שלחתי לפנקיסט שחזר מגרמניה אחרי 9 חודשים הודעה בפייסבוק של "היי מה קורה?" ובנתיים לא ראיתי שהתחבר ומאז אני בשירותים מלחץ. ממתי נהייתי כזאת פחדנית? הדחייה- הדחייה היא המפחידה. אבל אם שלח לי בעצמו הודעה לפני שבועיים כנראה שיש נכונות. זה מה שאני משננת לעצמי בראש. 

מיד אחרי ששלח לי הודעה לפני שבועיים הלכתי לסופר פארם לקנות קונדומים כי נורא התרגשתי (כאפות). אחרי שקניתי הפרנויות השתלטו והרגשתי שבגלל שקניתי קונדומים דווקא בגלל זה ידפקו לי התוכניות ולא יהיה בהם שימוש. בדקתי את התפוגה שלהם למקרה ובאמת לא יהיה בהם צורך והופה!!! פג תוקף ב2019! זה אומר שהקונדומים האלה יהיו בסדר עד שאהיה בת 26. ומעניין על מי אשתמש איתם. אם פעם הייתי יותר "משוחררת" מבחינה מינית היום, כיאה למשעממת שנהייתי, הבנתי שהסקס שאני נהנית ממנו הוא יותר מהראש, מהאינטימיות. אז ממש אין לי איזה מבחר גדול או אופציות וזה טוב לי וזה גם לא כל כך נורא. השורה התחתונה היא שיש מצב שהקונדומים האלה יחזיקו עד 2019.

בגלל כל הלחצים שיש לי עכשיו הבנתי שאני צריכה איזה סוג של עזרה טיפולית כי איך שאני מרגישה עכשיו עם הלחץ שאם הוא יענה להודעה שלי ואם תהיה היענות לפגישה זה לא נורמאלי, רמת החרדה שלי ממש מונעת ממני לתפקד כי אני בשירותים חצי מהזמן ובחצי השני מנסה להמנע מהשירותים.

במצבים כאלה אני שואלת את עצמי אם אני מוכנה לזוגיות או אפילו קשר שהוא לא עמוק עד כדי כך, אם מלשלוח הודעה  למישהו שאני מכירה כבר הרבה זמן עושה לי כל כך רע בידיעה שלא יצא מזה משהו רציני, מה יהיה אם האופצייה למשהו רציני תהיה ברקע? זה ילחיץ אותי פי אלף

בכל אופן אני בלחץ היסטרי. ושום צמח בעולם לא יעזור כרגע 

עם האוכל רק מסתבך וזה יותר מורגש בימים האחרונים שאני רק מחפשת מה לאכול ומרגישה חסרת אונים מול התאווה שלי לחוסר השליטה העצמית.

התחבטתי ברבע שעה האחרונה אם ללכת לארוחת יום שישי או לא בזמן שבהתחלה זה היה ברור שכן אבל כשאמא התקשרה להודיע לי שהם יוצאים לאסוף אותי והעירה אותי משנת הדיכאון נראה לי קצת כבד עליי ללכת לארוחה בהרכב מלא.

אני גם מרגישה מסריחה ונורא מכוערת. היו לי שתי דקות להחליט אם אני באה או לא ושלפתי את המשקל וראיתי שעליתי כמעט קילו אז החלטתי להסתגר בבית למרות שאם אני לא הולכת מביאים לי קופסאות לכאן.

גם הנישנושים של היום רקדו לי במחשבות. ביקשתי מאמא להקפיץ לי את האוכל לפני שהם מתיישבים וכשהביאה לי את האוכל הייתה בשקית חתיכה נכבדת של עוגת שמרים עם שוקולד שאני הכי אוהבת ומהרגע שהייתה אצלי בידיים חשתי חוסר מנוחה, חוסר אונים ושאני רוצה להתפרץ בצרחות על אמא שלי למה היא מעמידה אותי במצבים כאלה.נחנק לי הגרון ובאותו הזמן בצעתי את העוגה והתחלתי להכניס אותה לפה כשבכי מבפנים ואחרי הדחיסה הזאת לקחתי את שאר העוגה, מעכתי אותה בשתי ידיים וזרקתי לפח, דקה אחרי שקיבלתי אותה ונשארנו לבד.

רגשות אשם , מסכנה העוגה ומסכנה מי שאפתה אותה, איזה חרא בן אדם אני שעושה ככה לעבודה של מישהו אחר ואיזו כפיות טובה. אבל מה הייתה האלטרנטיבה? כבר על הפרוסה הזאת אני מסתגרת בחושך אז מה היה קורה לולא הייתי משאירה פתח לכולה? ונא לזכור שעוד יש קופסא של אוכל ממתינה, אבל היא לא תיזרק.

ברגעים האלו שאני אחוזת דיבוק של החרדות שלי אני נוטה להיות לא מסוננת כלפי המשפחה, הייתי ככ נסערת וכועסת גם על אמא שלי שהרי יודעת על הבולמוסים וחוסר השליטה וחוסר השקט אז מיד התקשרתי אליה לספר לה. התגובה שלה הייתה שקטה ומפחידה ושוב נורא פחדתי ממנה בפנים והתפללתי שלא תבוא.

אני לא יודעת למה באמת לא הלכתי לארוחה היום. יציבה אני בטוח לא , נופלים עליי רגעים שלא בטוחה מאיפה הם צצים, נפילות והתקפי בכי של חוסר אונים ותחושה של מיצוי והחמצה. רע לי ואני לא מבינה מה קרה פתאום

אנשים גם לא מבינים, למה אני פשוט לא מתאפקת עם האוכל. מה שהיה ככ מפחיד עם העוגה זה שנדמה היה לי שהשליטה היא לא ממש שלי ואני חלשה מידי בשביל לא להיפטר ממנה ברגע אחד. בכל הבולמוסים שלי אני מנסה ״להיפטר״ מהאוכל וכשהוא בפנים הוא כבר לא איום. בדיעבד אני קולטת אבל מאוחר מידי. אני מאלו שאם אוכלים זה יצא רק כדרך הטבע. לפחות זה.

יש רגעים שהכל מרגיש רגיל ובסדר וממילה אחת, מטון אחד חזק, אני מסוגלת להתפרק וכל העולם נופל עליי. לפני יומיים גיליתי שנגמרו לי הכדורים ואתמול עשיתי מסע מפה לשם של לקחת מרשם וללכת לקנות ומחצי שעה בחוץ נאבקתי בהליכה חזור כי המכנסיים שלי היו כל כך ספוגות מים עד שאיבדו גמישות.

בכלל לא תיכננתי להיות היום בבית. יש פה קופסא ענקית מאוכל טעים ואני אוכל את הכל רק חבל שעוד תקועה לי הפרוסת עוגה שכן תקעתי במחשבות.

יותר תקועה לי בראש החתיכה שזרקתי. המון רגשות אשם. אוכל בשבילי זה לא מובן מאליו

שבת שלום

יש לי חרבות בבטן עם כל זיכרון ואני לא מבינה איך אני מצליחה לחוות את המשברים האלה ב"לייב" אם רק הזכרונות מכאיבים לי

אני בתחושה נוראית של החמצה וחוסר זמן, מסתכלים רק על גילי הצעיר אבל לא זוכרים שאפילו את הבסיס אין לי.

אני כבר לא אופטימית ואני כבר לא ממש מצפה ואם פעם הייתי יכולה לפנטז על ליצור קשר עם מישהו חדש ואולי זה יוביל לאיזה משהו טוב אז היום אני מעדיפה להסיט את המבט כי אני יודעת שמה הטעם.

אני מלקה את עצמי שלא הייתי שנונה מספיק, חדה מספיק, חכמה ומוצלחת מספיק, לא רזה מספיק והשיער היה קצר מידי והייתי יותר מידי תלותית או יותר מידי נודניקית

כל דבר שאפשר להעלות על הדעת- אני מתחרטת עליו

הלקאות על איך שהייתי ומשלה את עצמי שאם הסיטואציה הייתה מתרחשת היום אז דברים היו הולכים אחרת. אבל זה משהו שאמרתי בכל שלב, בכל אורך שיער ובכל משקל ובטח אגיד את זה בעתיד גם על היום. המסקנה היא שלעולם לא אהיה בסדר עם מי שאני ושתהיה לי תחושת החמצה וסלידה מעצמי.

אני מודעת לזה שנבירה בעבר לא תורמת לכלום ואני רוב הזמן מנסה להסית את המחשבות שלי משם אבל לפעמים זה בא מעצמו כמו בחלום למשל, ששם כל המחשבות שלי והפחדים והזכרונות שלי מתנקזים למציאות מדומה שעד שלא עוברות כמה שניות מההתעוררות אני עדיין בתחושה שזה קרה. החלומות ככ ריאליים והתגובה שלי בהתאם במיוחד גופנית, אני קמה מזיעה נורא ועם תלתלים מהתזוזות של החוסר רוגע.

אין לי טעם לפנטז כי זאת פנטזייה ואני אפילו כבר לא קוראת להן תקוות כי פשוט אין שום סיכוי בעולם שזה יקרה.

בשנה שנתיים האחרונות אני מנסה למתן את המגרעות שלי מבלי לבטל את עצמי, כי לצערי חלק מהמגרעות שלי הולכות איתי יד ביד.

הייתי הרבה יותר קשה בעבר והרבה יותר פתטית, יותר מידי מנסה ויותר מידי מנדנדת. היום אני יכולה להיות מאוד נוחה אבל בגדול זה לא עוזר לי בכלום.

לפני שנה בדיוק עליתי עלייה חדה מאוד במשקל שהייתי מודעת אליה רק שהלכתי לגסטרולוגית ונשקלתי אצלה, הלכתי לשם בגלל שהייתה לי בטן של הריון, בחילות וגזים וזה עוד אחרי שהפסקתי לשתות חלב. הייתי נורא מודאגת מהעלייה ולא ממש האמנתי והיום שנה אחרי אני 8 וחצי קילו פחות. כשאני עולה על המשקל הרגשות שלי מעורבים כי מצד אחד אני שמחה על הירידה ומצד השני המספר הזה זה המספר ששאפתי אליו בגיל 15 וגם אחרי שהגעתי אליו ירדתי עוד לא רצונית (החרדה מעלייה הייתה חזקה מהחרדה מירידה) והיום שכבר אני לא סופרת קלוריות ולא עושה מיונים בסוג האוכל ואין לי תפריט קבוע אני לא דואגת להתפתחות של משהו דרסטי אבל גם חרדה לחזור למה שהיה.

למזלי (או לא) המשקל שלי מתנדנד ככה שאני לא יכולה להתרגל למשקל אחד וכל שבוע יש מספר אחר. היום ראיתי מספר שהוא גבוה בקילו וחצי מהמשקל שבו איבדתי את המחזור כי זה אבסורד, המכנסיים עדיין צמודות לי ואין איזה שינוי ניכר בבגדים חוץ מזה שקיצרתי את הרצועות בחזייה (כי אם כבר לרדת אז למה שיהיה מהתחת??? בוא נוריד לה ממה שגם ככה אין לה, שלא יחסר לה)

כשאני רואה את המשקל אני תוהה אם ההוא היה מנתק איתי קשר אם באותה תקופה הייתי במשקל הזה, שזה הכי שטחי ומטומטם ואם מישהי הייתה שואלת אותי דבר כזה הייתי מבטלת אותה אוטומטית כי איזה נורא זה שהרצון של בן אדם להיות איתך תלוי ב-5 קילו אבל זה בטח בגלל שאני מחפשת תשובות.

אמרתי לעצמי שאני לא אעשן מתובלות עד שאני לא מסיימת עם הבגרות מחר כדי שאוכל להתכונן אבל ההפך הוא הנכון- אני מצליחה להתכונן רק כשאני מעשנת. אני חושבת שהסיבה היא שכשאני מעשנת אני יותר אופטימית ויותר רגועה וכשאני כמו שאני נטו למחשבות אין מנוח ואין בי אמונה בעצמי ותחושה כללית של, שוב, מה הטעם

אני שמחה שאין לי בעיה להפסיק כשאני מחליטה ועצובה שאני האמיתית לא כל כך בריאה לי.

מחר זאת בגרות 1 מתוך 3 במתמטיקה, היחידה הכי קלה ומשומה כל עזרה שהציעו לי לא לקחתי בסוף, גם שלושה שיעורים פרטיים מדוקטור למתמטיקה בחינם (דרך הלימודים) ושוב, אין לי תשובה למה אבל אני חושבת שאני מנסה להמשיך את הקו של הלמידה לבד ולהוכיח לעצמי שאני יכולה. גם אם אצליח אסתכל אחורה ואומר לעצמי שזה בגלל השיעורים הפרטיים שלקחתי ביוני למרות שממש לא זכרתי כלום והכל הייתי צריכה להתחיל מחדש.

היום כששמעתי על הפיגוע דקירה בתל אביב נהיה לי שחור בנשמה וכמו הפיגוע הקודם בתל אביב אלו תחנות אוטובוס שהייתי נמצאת שם באופן יומיומי, ואתמול כשהייתי באוטובוס ללימודים האוטובוס עבר באותה תחנה של הפיגוע הקודם וחשבתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי נמצאת שם באותו יום. היום אחרי שחשבתי אתמול על פיגוע באוטובוס והיה פיגוע באוטובוס אחר, עברה לי זיק של מחשבה שהמחשבות שלי מקוללות

לחמוד יש בית קפה בצומת מעריב, לא הייתי שם אבל אני יודעת שזה באזור והתחבטתי שעות אם אני צריכה לשלוח הודעה לשלומו או לא לשלוח כלום כי אני יודעת שהוא בסדר

לבסוף התקשרתי לדודה שלי והיא שאלה אותי למה לא ולמה כן

למה לא: הוא לא נוסע באוטובוסים, הוא הבעלים של המקום ולא עובד שם ולכן הוא לא נמצא שם הרבה, זה היה ב7 ו20 בבוקר וכשהייתי אצלו הוא כיוון שעון ל7 (אני ממש שונאת את עצמי עכשיו), הוא היה מחובר לוואטספ  והכי חשוב: אנחנו לא מדברים

למה כן: אני פוחדת לצאת קקה לא מתחשבת שלא אכפת לה מאף אחד

לבסוף הסכמנו שאין טעם להתקשר. אני יודעת שיש מצב שאני ארגע מזה רק עוד הרבה זמן

אני שוב מרגישה נורא רע וחסרת מנוח, ישנתי כל כך הרבה וכל כך חרא שיהיה לי לילה לבן מלא בתחושות האלה

אמא שלי אמרה לי איזה משהו אצל סבתא שלי בארוחה שהצית אותי לגמרי ורצתי לחדר בדמעות (כי בכיתי פשוט מכל דבר, המזגן לא חימם והייתי בקאנטים) היא באה אחריי עם העיניים שלה ואיימה עליי כמו שהייתי ילדה ופתאום הפכתי לשיר הקטנה מהיסודי והחטיבה שפוחדת פחד מוות מאמא שלה ובתחושות שלי הרגשתי שוב חסרת אונים ומפוחדת ופשוט לא רציתי להיות במקום הזה יותר, קמתי ובאתי לצאת מהדלת והיא חסמה לי אותה ולא נתנה לי לצאת ובתחושה שלי שהכל כבר סוגר עליי ואני תקועה עם הסיוט הכי גדול שלי בחדר אז צרחתי את השם של דודה שלי שתבוא לחלץ אותי משם.

יום קודם סיפרתי לדודה שלי על התקף המאניה והייתי חסרת אונים לחלוטין ולא ידעתי מה לעשות. הכל הלחיץ אותי והקטע עם הרכב ישב לי חזק כי אומנם כבר סגרנו בע"פ על הרכב וגם שילמתי 400 שקל לבדיקה (משמעותי בשבילי כרגע), וביחד גם הבגרות במתמטיקה שנראה שאני בכוונה לא לומדת גם שאני מרגישה רגשות אשם והבגרות בחמישי

יום אחרי היה לי פסיכיאטר באיכילוב שנמצא ליד הרכב שהייתי אמורה להעביר אליי לפני שאני מגיעה לפסיכיאטר. אמא שלי התקשרה אלי בבוקר ואמרה שמצאה כל מיני פגמים של קילופי צבע מסביב לרכב שלא ראינו בשישי כי היה המון גשם, או שלא רצינו ממש לראות

בפוסט הקודם כבר הכרזתי שבתחילת השבוע יהיה לי רכב אז אתם בטח מבינים את האכזבה שלי שלא קניתי בסוף בגלל שכל הפגמים כבר הוציאו לי את המיץ מהרכב והוא כבר בא לי בנטל ולא בכייף של רכב חדש.

אחרי שראיתי את הרכב ישר חתכתי לפסיכיאטר שאצלו בכלל נשפכתי וכיסיתי בערך את כל מה שהרגשתי בזמן האחרון

אבל אין אין אין הוא מת שאני אאשפז את עצמי, מצב חרום הוא קורא לה ומאמין שאשפוז סגור יסדר לי את המוח. העובדה היא שהוא רופא ומכיר את הסימפטומים שלי ולא את הנפש שלי ואת הרצון שלי להיות מתפקדת וכאחת האדם ולא לאבד את כל צל תקווה שיש בי במקום שיכול לשאוב לך את החיות. שלושה ימים בסגורה בגיל 16 הותירו אותי עוד קצת בטראומה.

אני לא ויתרתי למרות שלרוב נראה שאין לי למה להלחם, הרי אנשים מסתכלים בד"כ על מה שכתוב בנייר, אמא שלי דיברה על מישהי שהייתה איתי בבית הספר וכמה היא מוצלחת ואיך היא יצאה ככה כי על הנייר אומנם יש לה הישגים אבל בחיים היא באמת חתיכת מטומטמת. אמרתי לאמא שלי שהיא עושה את אותה טעות שאנשים עושים ויעשו איתי: יסתכלו על הנייר ולא ישפטו אותי תוך כדי הכרות. אם היא מוצלחת כי היא קצינה, אני כישלון כי הייתי מאושפזת? מישהו ירצה להיות עם זה? ועוד שזה לא רק העבר שלי, הבעיות שלי גם בהווה וכנראה גם בעתיד אבל לומדת להתמודד איתן כמה שיכולה.(אם להיות כנה לחלוטין לא בטוחה שהייתי מסוגלת לנהל מערכת יחסים עם מישהו כמוני)

הוא נתן לי כדור שאמר שאם לא יעזור כדאי לי ללכת למיון. קראתי על הכדור שהוא אנטי פסיכוטי שבכללי יש להם השפעה חזקה מאוד ותופעות לוואי אז אני קוראת תמיד את הפרוספקט ושם היה רשום שהתרופה מכילה לקטוז ועלולה לגלום לאלרגיה אצל אנשים שרגישים. אני רגישה ברמות ואפילו ציפוי של חתיכת עוגה שולח אותי לשירותים בטיל, אז לא לקחתי את התרופה.

מנגד הגיעה אליי תרופה מהטבע. תבינו מה שתבינו.

בלילה שבין ראשון לשני נוגה התחילה לבכות בהיסטריה ולהתהלך בחדר כמו משוגעת, בהתחלה התעצבנתי כי היה 4 בלילה וצעקתי לה שדי אבל ראיתי שהיא בקריז ורועדת ונתתי לה לעלות על המיטה מה שתמיד מרגיע אותי והיא עדיין המשיכה להסתובב כמו משוגעת ולבכות בהיסטריה והתקשרתי בוכה לאמא שלי שאני פוחדת ומשהו לא בסדר ושמתי אותה על רמקול שתשמע. תוך כדי היא גם הקיאה כמו שלא ראיתי בחיי ועדיין בכתה והסתובבה בהיסטריה. הייתי בסרטים שהרעלתי את הכלבה שלי כי נתתי לה ללקק שאריות של טונה במים. אחרי 5 דקות היא ירדה מהמיטה ושלשלה בכל החדר. אמא שלי התקשרה למוקד חירום והם אמרו שאם זה נמשך נביא אותה לשם ובינתיים אין מה להבהל.

בהמשך היום נוגה ירדה 11 פעם למטה ושלשלה בסך הכל אולי 30 פעם ורק פעמיים יצא לה בבית, כי היא כזאת מושלמת ומודיעה.

יש לה המון פרווה ולצערי גם בטוסיק וטריגר למי שנגעל אבל הכל היה מלא שילשול וניגבתי לה עם מגבונים את התחת וגזרתי לה עם מספריים את החלקים שלא ירדו לבד וזה ריח שלא הכרתי קודם והרגשתי לפרקים שאני צריכה להקיא אבל כל הזמן חשבתי על מה אעשה שיהיה לי ילד חולה (אם יהיה לי ילד, ואם וכש-יהיה חולה) ושנוגה היא סופר-בת כי היא אוהבת אותי באמת ללא תנאים וכנראה תאהב אותי עד היום האחרון

הלכנו לוטרינר לביקור פתע והיא קיבלה כדורים וטיפול ומביקור תמים יצאתי עם נזק של 460 שקל. אבל מה זה לעומת נוגה? 10 אגורות

בלימודי המנטורינג היה לי די קקה אבל בתקווה שחודש הבא אתחיל את ההתמחות בעמותת "אנוש" לפגועי נפש (לא אוהבת את המילה) ובשבילי לעבור ממטופלת לצוות יהיה כמו לשים לכולם זין בעין שגם אני יכולה וגם אני שווה

גיל 17, 3 חודשים אחרי השחרור מהמחלקה הפתוחה בגהה